הפקת לקחים בשש אחרי המלחמה

עתה, ב'שש אחרי המלחמה', משנדמו קולות המלחמה (לעת עתה) והתפזר האבק, הגיע הזמן של התחקירים והפקת הלקחים. זה הזמן לבחון לאחור את מה שקרה. ולבחון לעומק את המשמעויות וההשלכות ארוכות הטווח.

'מבחן המציאות' הוא המבחן הגדול ביותר של כל אג'נדה ותפיסת עולם. מלחמה מביאה לידי 'מבחן המציאות' את הנחות היסוד ואת התפיסות האסטרטגיות והביטחוניות של כל אחד מהצדדים. מבצע 'שומר החומות' העמיד במבחן כמה מהן, כאלה שעמדו במרכז השיח הציבורי, הפוליטי והביטחוני. כגון: האם ניתן לפתור את בעיית האיום הביטחוני מעזה בשיטת 'הסבבים' ללא הכרעה ומיטוט החמאס, או שמדובר על 'דחיינות' אסטרטגית? האם הימנעות מ'תמרון קרקעי' בעזה נובעת מכך שאין בו צורך להשגת המטרות, או שהיא נובעת מרתיעה ממחירו? ואם כן, האם זה אומר שהחמאס מצליח 'להרתיע', ולייצר משוואה של 'מאזן הרתעה' מול ישראל? מה 'למדו' האיראנים והחיזבאללה מתוצאות המבצע, האם הוא חיזק את ההרתעה מולם או החליש אותה? האם ההתעצמות של חמאס מ'סבב' ל'סבב', ילמד על ההשלכות הביטחוניות של יציאה מהשטח ואבדן השליטה הביטחונית הישירה? מה זה מלמד על 'מחירה' של ההתנתקות? והאם ילמדו מכך על הסכנה של 'מדינה פלשתינאית' ביהודה ושומרון, חלילה? ומה המשמעות של סיום המבצע ללא השבת הנעדרים? מה למדנו מהתנהלות המגזר הערבי על עתיד מערכת היחסים שבין היהודים והערבים בישראל? האם עדיין יש סיכוי ל'דו קיום'? האם אופן הטיפול של המשטרה במהומות ובהתפרעויות עלול להשליך על מה שעלול לקרות, חלילה,  במתאר של מלחמה קשה, כמו מלחמה עם חיזבאללה בחזית הצפונית או מלחמה רב זירתית, בו זמנית? מה ניתן ללמוד מתפקודה על האפקטיביות של המשטרה בשמירה על הסדר הציבורי בעת משבר, ועל אבדן ההרתעה שלה?

תהליך הפקת הלקחים מחייב תחקור יסודי ומעמיק ללא משוא פנים וללא דעות קדומות. להיכנס לעומק של העובדות ומהן ללמוד על  המהות ועל תפיסות היסוד ולא להסתפק בעיסוק בסימפטומים. רק כך נוכל להסיק את המסקנות הנכונות, לתקן ולשפר לעתיד, ולשמר או אף להעצים את מה שהסתבר כמועיל ומוצלח. רק כך נשכיל לזהות את תמרורי האזהרה שמסמנים את הצפוי לנו בעתיד.

בפרשתנו נקרא על חטא המתאוננים, הראשון בסדרת המשברים במדבר: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד', וישמע ד' ויחר אפו, ותבער בם אש ד' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא א).

התגובה לחטא היתה חריפה מאד: "ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם" (ספרי). כל קצוות העם זוטרים ובכירים היו שותפים לחטא (רש"י שם). מה היה חטאם? ומדוע היה עונשם כל כך חמור? ומדוע לא חשפה התורה בצורה ספציפית את חטאם?: "למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו?" (רמב"ן שם). בשל כך ישנו מנעד רחב בהתייחסות של חז"ל לחטא (מלבי"ם שם). משום שהוא אינו אירוע נקודתי אלא סמפטום לבעיה שורשית שהוא חשף והציף: "ויהי העם כמתאוננים. אין ויהי אלא שהיה להם דבר מתחילה, מלמד שהיו מקולקלים וחזרו לקלקולם הראשון" (ספרי). חלק מהעם לא רצה להיכנס לא"י ופחדו מהמלחמה: "'כמתאוננים' – כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקב"ה להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יראים ומקטני אמנה" (בכור שור שם).  ההתאוננות היתה 'תואנה' למשהו אחר (רש"י).

תחילת המסע לארץ היתה שעת מבחן לנכונות של עם ישראל לשאת במחיר המימוש של חזון הכניסה לארץ וירושתה. הן מצד המנהיגות והן מצד הפרט. לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד עם הקשיים. לשאת במחיר הדמים של המלחמה על הארץ והשגת עצמאות מדינית. היא אמנם באה לידי ביטוי באירוע ספציפי, אבל האירוע לא היה המהות אלא הסימפטום. וזו אולי הסיבה מדוע הוא לא מתואר בצורה ספציפית, ועונשו היה כבד. הוא היה אמור להיות תמרור אזהרה לבאות, למה שעלול לקרות בעוד תקופה קצרה ב'חטא המרגלים'.

לצערנו האזהרה לא נקלטה והסוף, הידוע, הביא ל"בכיה לדורות".

האם נשכיל להפיק את הלקח?!

(בהעלותך תשפ"א)