הרב חגי לונדיןהרב חגי לונדין
ר"מ בישיבה הגבוהה-הסדר חיפה
מאי חנוכה?
מדוע חוגגים אנו את חג החנוכה? ניסים כדוגמת נס פח השמן היו בישראל מאז ומעולם (ראה לדוגמא את נס "צפחת השמן" במלכים א יז, שנעשה על ידי אליהו לאישה האלמנה), ואף ניצחונותיהם הצבאיים של יהשוע בן נון או דוד המלך – אשר לא היו פחותים מנצחונותיו של יהודה המקבי – לא היוו עילא מספקת לקביעת חג לאומי לדורות.
על מנת להבין את מלא משמעותו של החג ישנו צורך להרחיב מעט ברקע ההיסטורי-רוחני של התקופה: לאחר חורבן בית המקדש הראשון יוצא העם לגלות בבל אשר במהלכה נשמטת ההגמוניה העולמית ממלכות בבל הנכבשת על ידי מלכות פרס. הצהרת כורש מאפשרת לעליית זרובבל ולאחריה לעליית עזרא ונחמיה, לכונן את בית המקדש השני ולבנות את חומות ירושלים, מה שמביא ליצירת אוטונומיה יהודית רוחנית בארץ ישראל תחת שלטון פרס. כמאה שנים מאוחר יותר זורחת שמשה של מלכות יוון ואזור המזרח התיכון כולו, וירושלים בכללו, נכבש בסערה על ידי אלכסנדר מוקדון. לאחר מותו נוצר סכסוך ירושה מתמשך בין ה'דיאדוכים' (שרי הצבא של אלכסנדר) אשר בסופו, בית סלוֵקוס, בעל שושלת האנטיוכוסים, מקבל את השליטה באזור סוריה-ארץ ישראל. המשמעות המרכזית העולה מכל הנתונים ההיסטוריים הללו היא ההבנה כי בין כל התהפוכות העולמיות הללו – עם ישראל נותר פסיבי, כבוש וחסר ריבונות. הישוב היהודי בארץ ישראל זכה לכל היותר לאוטונומיה דתית הנתונה בתחילה לשלטונה של מלכות בבל, לאחר מכן מלכות פרס ולבסוף מלכות יוון. כלומר, סיפור החנוכה מתרקם לאחר שדורות על דורות אין זכר בציבוריות הישראלית לעצמאות מדינית.
בתחילה, המפגש בין תרבות יוון לתרבות ישראל נראה כידידותי, מה שמתבטא ביחסו המכובד של אלכסנדר לחכמי ישראל (על פי יומא סט, א), אולם עד מהרה, הניגוד המהותי בין התפיסה הפירודית היוונית לבין התפיסה האחדותית היהודית, מביא להתנגשות. יחסם של האנטיוכוסים כלפי היישוב היהודי הופך להיות מנוכר יותר ויותר וכאשר עולה על כס המלכות אנטיוכוס 'אפיפנס' (הנאור), שכינויו הלא רשמי היה 'אפימנס' (משוגע), מלך אחוז דיבוק להשלטת התרבות ההלניסטית בכל שטחי מלכותו – מגפת ההתיוונות פושה בכל הארץ. מוקם 'גמנסיון' ליד בית המקדש, אחד מן המתיוונים הקיצוניים ביותר – מנלאוס – מתמנה לכהן גדול ועושק את העם במיסים כבדים, היהודים הנאמנים בורחים מירושלים למדברות ועוּלה של יוון הופך להיות כבד יותר ויותר. לבסוף, כאשר כלו כל הקיצין – מורם נס המרד על ידי מתתיהו ובניו.
אך דא עקא, לאחר מאות שנים של ניוון לאומי, התפיסה התודעתית הישראלית הינה בהתאם: בתחילתו של מרד המקבים אין מדובר על דרישה לעצמאות מדינית אלא על מלחמה ל'זכויות דתיות' בלבד. הדבר מתבטא בנאומיו של יהודה המקבי המכריז כי מטרת המלחמה היא על כך ש"אנו נלחמים על נפשותינו ועל חוקינו" (מקבים א) או בסיפור התמוה (שם) על אותם מורדים יהודים שבחרו למות במערה ולא להלחם ביוונים עקב קדושת השבת. כל תפיסת המלחמה היא ברמה הדתית-פרטית של 'שעת שמד' ולא מעבר לכך (על פי משפט כהן, עמ' שלו).
אולם מכאן ואילך הדברים מתפתחים אחרת. מלחמת הגרילה אותה מוביל יהודה המקבי כנגד גייסות יוון קוצרת הצלחה, ולפתע, לאחר שלש שנות לחימה, מוצאים עצמם החשמונאים לא רק משוחררים מן הכפייה היוונית אלא אוחזים בשלטון הלאומי בארץ ישראל. כל זאת, בלי שהוגדר הדבר כאחת ממטרות המרד. לאחר מכן, כאשר מגיע גיס חדש מיוון ומציע לעם חרות דתית – לא מסתפקים המקבים בכך אלא פותחים במלחמת התשה, הנמשכת כעשרים וחמש שנה, עד סיומה בניצחונם המלא ובמינויו של שמעון, האחרון לבית חשמונאי שנותר, לנשיא יהודה. כך הם מגיעים לכינונה של מלכות ישראל העצמאית.
נס פח השמן אינו עומד בפני עצמו כטעם לחג החנוכה, אלא הוא הביטוי לאותה נקודת קודש ישראלית ה'חתומה בחותמו של כהן גדול' ההולכת ומתפשטת, ההולכת ומאירה עד להופעתה של מלכות ישראל שהיא היא עיקר עניינו של חג החנוכה, כדבריו הידועים של הרמב"ם (הלכות חנוכה ג, א): "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם… וצר להם לישראל מאד מפניהם… עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
חג החנוכה הינו חג העצמאות של בית שני, חג המהפך התודעתי שנחקק בנפש האומה מתפיסה פרטית-דתית לתפיסה כללית-אמונית. חג החנוכה הינו חג חזרתה האחרונה של המלכות לישראל טרם הגלות. מכאן ואילך, עתידה מנורת החנוכה להאיר את מחשכי האפלה הגלותית. באותן שעות סכנה והתכנסות, בעת ש"מניחה על שולחנו ודיו" (שבת כא, ב) – תזכיר היא לאומה את עברה המפואר ואת תקוותיה לעתיד בעת שוב ד' את שבות עמו. בימים ההם בזמן הזה.
תשס"ח
