חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)א"ר שמעון בן יוחאי מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד לא הייתה השכינה נגלית עליהן דכתיב (שמות יט, יא): "כי ביום השלישי ירד ה' לעיניי כל העם על הר סיני". מעשה ברבי שהיה דורש בבית המדרש הגדול וכשהיה מבקש ליכנס לדרוש היה אומר ראו אם נתכנסו כל הקהל ומהיכן אתה למד ממתן תורה מנין שנאמר (דברים ד, ד): "בֶּאֱמֹר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, פרשה א'(
האגדה הזו מציבה יסוד תיאולוגי מהותי: ההתגלות הא-לוהית אינה תלויה רק ברצונו של הבורא, אלא בכושרו של הנברא להכיל אותה. רבי שמעון בן יוחאי לומד מהפסוק "לעיני כל העם" כי שלמות הציבור היא תנאי בל יעבור להופעת השכינה. המעשה ברבי יהודה הנשיא המעכב את דרשתו עד לווידוא נוכחות כל הקהל אינו מהווה רק הנהגה חינוכית, אלא שיחזור של התנאים הרוחניים ששררו במעמד הר סיני. ברמת הפשט, המדרש מלמד כי העברת התורה בבית המדרש אינה נפרדת מהותית מההתגלות בסיני; בשני המקרים, השכינה זקוקה לכלי קיבול שלם כדי להשתכן בתוכו.
הקושי הפילולוגי והתיאולוגי המונח בבסיס המדרש הוא היחס שבין היחיד לכלל. מדוע התגלות אינסופית מותנית בקיומו של יחיד כזה או אחר? מדוע "כל העם" מוגדר כגוף אחד, ולא כאוסף של אינדיבידואלים? הקושי הנסתר כאן הוא ההבנה האם "העם" הוא סך כל מרכיביו, או שמא מדובר בישות רוחנית עצמאית, המתהווה רק כאשר כל הפרטים מתלכדים ליחידה אחת. בדומה לתופעות פיזיקליות – כגון תהליך הסופר-רדיאנס שבו אטומים בודדים אינם פולטים אור בעוצמה גבוהה עד שהם מסונכרנים במערכת אחת, או הולוגרמה שאינה מציגה תמונה מלאה ללא חשיפת השטח כולו – כך גם עם ישראל במעמד סיני אינו סכום של פרטים, אלא תופעה רוחנית המותנית בשלמות ה"כלי" האנושי. בהיעדר אחד הפרטים, המערכת מאבדת את יכולתה להחזיק את עוצמת ההתגלות, בדיוק כפי שסדק קטן בכלי קיבול מונע ממנו להכיל את מלוא תוכנו.
הפתרון ההרמוני לכל השאלות הללו נעוץ בהבנה שעם ישראל בהתגלותו אינו ישות סוציולוגית, אלא ישות רוחנית מוחלטת השונה מהותית מאוסף המרכיבים שלה. כאשר רבי שמעון בן יוחאי קובע כי "אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד", הוא אינו מתכוון לחיסרון מספרי גרידא, אלא לחיסרון במבנה האונטולוגי של הישות הלאומית. העם הוא כלי קיבול אחד, מונוליטי, שנועד למפגש עם השכינה; יחיד שנעדר מהקהל הוא כמו איבר שחסר מגוף חי, דבר שאינו מאפשר לגוף לפעול במלוא חיוניותו. הדרשן בבית המדרש מבין זאת היטב, הוא אינו מחכה לאנשים כדי למלא את אולם ההרצאות, אלא כדי להשלים את ה"ישות" שאליה אמורה השכינה לרדת. בהתאמה מלאה זו בין השכינה לעם, מתבטלת הפרדה בין הדרשן לקהל, שכן כולם יחד הופכים להיות ה"כלי" שדרכו התורה נשמעת ונראית.
התופעה הזו מוצאת ביטוי גם בתחומים אנושיים וחברתיים מובהקים, המדגימים כיצד יצירה עילאית דורשת שלמות של המבצעים. נבחן למשל, את עבודת התזמורת הסימפונית- הצליל האחד והמרגש הנוצר על ידי מאה נגנים אינו תוצר של סכימת קולותיהם בנפרד, אלא תוצר של הרמוניה שבה כל נגן הוא הכרחי. אם חסר נגן אחד, גם אם הוא מנגן בכלי משני, המבנה ההרמוני נשבר, והיצירה מאבדת את היכולת להוביל את המאזין לחוויה טרנסצנדנטית. בדומה לכך, בעבודה על פרויקט אנושי מורכב או במיזם חברתי משמעותי, הצלחת המשימה תלויה לעיתים קרובות בשותפותם המלאה של כל החברים. ברגע שאדם אחד פורש או נמנע מלהשקיע את חלקו, השלם אינו רק "פחות אדם אחד", אלא המערכת כולה מאבדת את האמון העצמי ואת היכולת להגיע ל"שיא" המיוחל. כך גם ההתגלות בסיני: היא אינה אירוע טכני של הורדת תורה, אלא אירוע שדרש את המבנה האנושי השלם כדי שתוכל להתרחש חפיפה בין המציאות הא-לוהית למציאות האנושית.
מסקנתנו היא שהאחריות של כל אדם אינה נובעת מחשיבותו האישית בלבד, אלא מתפקידו הקריטי בהשלמת הישות הזו. בעולם המודרני, שבו אנו מורגלים לראות את הכלל כאוסף של אינטרסים פרטיים, המדרש מציב מראה הפוכה ומאתגרת: עלינו להבין את המציאות שלנו כגוף אחד. ההתגלות הא-לוהית בתוכנו – בין אם זו הצלחה ביצירה משותפת, בקהילה או בלמידה – אינה מתרחשת אם אנו נשארים מפוזרים. רק כאשר כל אחד מכיר בכך שהוא חלק מישות גדולה ממנו, ונוכחותו הכרחית לשלמותה, אנו פותחים את הפתח להופעת השכינה בתוכנו. זו אינה רק דרשה על העבר, אלא קריאת כיוון לכל אדם: להיות נוכח, להיות מחובר, ולהבין שבלעדיך, המבנה השלם אינו יכול להכיל את האור הא-לוהי המבקש להופיע בעולם. זוהי ההבטחה וזוהי החובה שלנו: להשלים את הישות הלאומית והקהילתית שלנו, ובכך להפוך למשכן ראוי להשראת השכינה.
