נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בפרשתנו נמנים אחד עשר ארורים ובתוכם: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר…". לפי פשוטו של מקרא, מדובר במי שמכה במקום מבודד שלא מצויים בו אנשים, כך שגם אם האדם המוכה יתבע אותו יהיה ביכולת המכה להכחיש. אולם חז"ל פירשו שמדובר באמירת לשון הרע. כאשר אדם מפיץ לשון הרע על אחר, אפילו אם מדובר בעובדה, זו פגיעה בזולת. משה מזהיר את עם ישראל על כך, רגע לפני כניסתם לארץ, על מנת להדגיש שישיבת עם ישראל בארצו תלויה גם בהימנעות מלשון הרע, ובמיוחד בשעת מלחמה.
המדרש אומר שבדורו של דוד אפילו תינוקות קטנים היו תלמידי חכמים מופלגים שידעו לדרוש את התורה. אולם על אף צדקותו של הדור, היו בתוכם "דלטורין" (מלשינים ומספרי לשון הרע), ולכן הפסידו במלחמה. לעומת זאת, דורו של אחאב היה שקוע בחטא החמור ביותר שבין אדם למקום – עבודה זרה. ואף על פי כן, מכיוון שלא היו ביניהם מלשינים ואף הייתה ביניהם רעות ואחדות, הם היו יוצאים למלחמה ומנצחים.
ה"משך חכמה" (שמות יד,כט) מסביר שבחטאים הנעשים על ידי יחידים, התורה החמירה יותר בעבירות שבין אדם למקום (כמו עבודה זרה ועריות), שעונשן כרת, סקילה ומלקות, בעוד על עבירות שבין אדם לחברו (כמו לשון הרע או גזל) אין אפילו חיוב מלקות. לעומת זאת, ברמת הציבור והכלל, התמונה מתהפכת: חברה שהיא מושחתת במידות ובעברות מתחום בין אדם לחברו (מחלוקת, דיבור רע, רכילות) אינה יכולה להחזיק מעמד, וגורלה קשה יותר מחברה שיש בה חטאים דתיים אך יש בה רעות וערבות הדדית.
זאת ועוד, פוסק הרמב"ם בהלכות דעות (ז,ג): "ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורג: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו; והמקבלו יותר מן האומרו". כלומר, חמור יותר "לקבל" לשון הרע, מאשר לספר לשון הרע. אמנם מי שמספר לשון הרע הוא המפיץ, אבל דווקא השומעים חטאם גדול יותר. הסיבה לכך היא שהדיבור כשלעצמו אינו מחולל הרס בעולם עד שמישהו מאמין לו ופועל על פיו. דוגמה לכך היא מדואג האדומי, שסיפר לשון הרע על אחימלך כהן נוב, אך האסון של הריגת עיר הכהנים נוב לא התרחש מעצם הסיפור, אלא מפני ששאול המלך קיבל את הדברים ופעל לפיהם. שאול היה יכול להניח שאחימלך עזר לדוד בתום לב, ובכך היה נמנע האסון הנוראי.
מדוע חז"ל סברו שלשון הרע נחשב כהכאה בסתר? דומה שהסיבה לדבר נעוצה בכך שברבים מן המקרים הנפגע אינו יודע מי היה האדם שהפיץ את הדברים. הנפגע שמע את השמועה מחבריו ששמעו זאת מגורם אחר, אבל במקרים רבים לא ידועה לו זהותו של המספר.
בתקופתנו קל יותר להבין את משמעות "ההכאה בסתר" שבאמירת לשון הרע. כיום ברשתות החברתיות הפוגע אינו עומד פנים אל פנים מול הקורבן. אפשר להכות מתוך האנונימיות של פרופילים מזויפים, תגובות אנונימיות, או פשוט מבעד למסך המחשב והטלפון. הסתרת הזהות והמרחק הפיזי מגלמים בדיוק את מושג ה"סתר". גם מאוחר יותר, כשהדברים מתגלים, הנזק כבר נעשה ולא ניתן להתגונן או לתקן.
עוצמת הנזק ברשתות היא גדולה, שכן המסרים יכולים להגיע בזמן קצר לאלפי עוקבים ללא כל יכולת הגנה. מדי פעם עולות הצעות חוק שונות שמטרתן לאפשר לבית המשפט לגלות, במקרים מסוימים ובתנאים מסוימים, את זהות הגולש. האפשרות לגלות את זהות המצייצים במקרים חמורים של הסתה ופגיעה בכבודו של האדם, יכולה להיות גורם הרתעה משמעותי, ובכך למזער במידה מסוימת את התופעה הנוראית הזו.
