ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)בימים טרופים אלו, בעיצומה של מלחמה עקובה מדם, מתגלה עם ישראל בתפארתו, בנתינתו ובמעשי החסד המופלאים שלו. קטן כגדול פותחים את סגור ליבם ואת ידיהם, לטובת אחינו הגיבורים בחזית ובעורף. הוראה ממשלתית לנתינה לא יצאה מירושלים, והמחזה המדהים הזה מזכיר לנו ולעולם כולו את היותנו עם אלוקי אברהם. אף אחד אינו מצפה לתמורה עבור התרומה, והנתינה נראית נקייה וחפה מאינטרסים.
בפרשתנו תרומה מסוג אחר – "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". וכי אפשר לצוות על תרומה? האם עצם הציווי לתרומה איננו מבטל את יסוד התרומה? האם עדיין ייקרא לזה מעשה נדיבות?
שאלות אלו ודומיהן עוסקות בהקשר הרחב, באלטרואיזם. קשה עד מאוד למצוא אפילו דוגמה אחת לאלטרואיזם טהור. לא רק משום "שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", אלא גם מעשים הרואיים של ממש, הקשורים בנטילת נפש, יכולים להתפרש כרצון של הגיבור לזכות בתהילת עולם. זוהי סוגיה פילוסופית מורכבת.
מחקרים בפסיכולוגיה חברתית והתפתחותית של השנים האחרונות מראים כי מידת הגמול למעשה הטוב מגדילה את הסיכוי לעזרה לזולת, וההיפך. אולם, זה אינו מעיד על יסוד לא רעוע של האדם, אלא אדרבא, זהו היסוד הטבעי של האדם שאישיותו מורכבת עד מאוד.
אנו לא מצווים להבין את התהליך האלוקי, אלא לתרום כמצוותו ולנסות ולהבין מה מתחולל בתוכנו
בתוכנו מתרוצצות מערכות נוגדות, בעלות כוח אדיר. ערכי הקידום העצמי, ההישגיות והכוח הנדרשים לייצוב, עיצוב וביטחון האדם מחד גיסא; ההתעלות, הנדיבות והיחס אל הזולת הנדרשים לנשמת האדם, מאידך גיסא.
מחקרים ושיקולים אלו, אין בהם דבר וחצי דבר לענייננו, התרומה למשכן. אולם, "מכלל הן אתה שומע לאו"! ונמצאנו למדים מהם דבר או שניים על נפשו של היהודי התורם.
ה'ישות' המבקשת מאיתנו תרומה, בבחינת נדיבות הלב, אינה זקוקה לתרומתנו, לנו, או בכלל ליקום כולו. בשל כך, אין כאן שאלה של אלטרואיזם, אלא של אמונה, ואמונה בלבד. השאלות הנגזרות ממצווה 'מוזרה' זו הן: כיצד מקיימים מצווה זו, על אף ההכרה שאדון הכל אינו זקוק לתרומתנו? איך עלינו להבין את המונח 'תרומה' בהקשר זה? האם אנו מכונים תורמים, אף שאנו תורמים לו משלו?
בקונטקסט הרחב, השאלות האלה הן מקרה פרטי של שאלות כלליות יותר הנוגעות לצורך לבנות משכן, להקריב קורבנות ואף להתפלל. בדומה לתפילה, שגם על מהותה ונחיצותה ניתן לשאול את אותן שאלות, אנו למדים כי התפילה נחוצה לנו ולא לריבונו של עולם.
עקרונות התפילה והלכותיה נועדו לקיימה בתנאים האופטימליים עבורנו. הטוב והמיטיב מנסח עבורנו את צורות הקיום של מצוות אלו, כדי שאנו עבדיו נפיק מהם את המרב. הוא, רצונו ומהותו אינם ברי דיון כלל.
באנלוגיה, אנו תורמים ונתרמים בד בבד. קשה עד מאוד להפריד בין הדבקים. אנו מונעים בכל נושא באידיאולוגיה, אבל גם באינטרסים, ואלו אינן מילות גנאי. רק ריבונו של עולם מסוגל לבקש שייקחו לו תרומה בהיותו אדון כל. אנחנו לא מצווים להבין את התהליך האלוקי כי אין לנו כל סיכוי להבין זאת. אנחנו מצווים לתרום כמצוותו, ולנסות ולהבין מה מתחולל בתוכנו.
