וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)הבאת ביכורים היא סגולה לרשת את הארץ. הכתוב אומר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-להיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך לְשַׁכֵּן שמו שם" (דברים כ"ו, א'-ב'). בסִפְרי פסקה קנ"ו אמרו חז"ל "עשה המצוה האמורה- שבשכרה תיכנס לארץ". כלומר, בזכות מצוות הביכורים נזכה לבוא אל ארץ ישראל.
ברם, שהחתם סופר מביא את שאלת מורו ורבו, הרב פנחס הלוי הורוויץ, בעל ספר "הפלאה": הרי אין ביכורים אלא לאחר ירושה וישיבה בארץ? אם כן איך אפשר לומר כי הבאת הביכורים היא הסגולה לרשת את הארץ, שעה שנחלת הארץ היא תנאי להבאת ביכורים ומי שאין לו קרקע בארץ ישראל אינו מביא ביכורים?
שאלה דומה מתעוררת ביחס לברכת המזון. אנו אומרים "מודים אנחנו לך … על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים". ברם, שתחלה הוציאנו ה' ממצרים ורק ארבעים שנה אח"כ הנחילנו את ארץ ישראל. אם כן מדוע הקדימו הודיה על נחלת ארץ חמדה לפני הודיה על יציאת מצרים?
נחלת הארץ מתחילה באהבת הארץ
נחלת הארץ אינה גאוגרפית. נחלת הארץ היא תודעתית. לאדם יש ארץ- אם הוא קשור אליה בליבו.
מי שיושב בארץ ואינו קשור אליה בליבו- אין לו ארץ. מי שקשור לארץ בליבו ואינו יושב בארץ- יש לו ארץ. אבותינו גָלוּ לכל קצווי ארץ. נאמר עליהם כי הם "התהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר" (דברי הימים א', כ"ז, כ'). אבל, "בכל מקום שהלכו היו לבם ועינם וכל מחשבתם נתונים לארץ נחלתם אשר נתן להם ה'". הם נשאו את הארץ בליבם ונשארו קשורים אליה בכל אשר הלכו. נפש יהודי הומיה לארצו בלבב פנימה ובפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה. זו כמיהה דתית, לא לאומנית.
מחמת כמיהה בלתי פוסקת זו, נשארה הארץ נחלתם גם בגלותם.
בגולה גרים – לא יושבים
השבטים אמרו לפרעה "לגור בארץ באנו" (בראשית מ"ז, ד'). לגור מלשון גֵר. הם לא באו להתיישב במצרים, אף כשנהנו בה משפע כלכלי ומאח (יוסף) שמכהן כמשנה למלך. הם היו גֵרים ולא תושבים כי הם היו שם באופן ארעי, ובכל רגע הייתה דעתם נתונה לנחלתם בארץ ישראל. אם יאפשרו להם לשוב, הם יעשו כן מיד, לאלתר ואף בחיפזון. "וכל זמן שהייתה דעתם כך לא שלט בהם פרעה וגזירותיו". אדם בן חורין כאשר בליבו יש לו נחלה בארצו שלו. על כן נאמר בברכת המזון "מודים אנחנו לך שהנחלת לאבותינו יורדי מצרים והנחלת להם ארץ חמדה בכל מקום שהגליתם ובזכות זו הוצאתנו ממצרים".
הציפיה מגשימה את עצמה
הכתוב אומר "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה", קרי הארץ תהיה בעינך נחלה עוד קודם לביאתך אל הארץ. זו נחלתך בכל מקום שאתה שם, כי אם האדם קשור לנחלתו עוד לפני שירש אותה פיסית, הרי שהציפייה מגשימה את עצמה, והוא זוכה שיתקיים "וירשת וישבתה בה".
כוונת חז"ל בסִפְרי "עשה מצוה האמורה בענין – אינה למצוות ביכורים אלא לכך שהארץ תהיה לנו לנחלה בליבנו, ואז "בשכרה תיכנס לארץ". ובלשון החתם סופר: "תירש הארץ– בזכות החמדה לרשת את הארץ".
הנה כי כן, אדם זוכה לארץ אם הוא קשור אליה בכל נימי נפשו. מי שנמצא בארץ אך אינו קשור אליה- אינו נוחל אותה. מי שלא נמצא בארץ אך מייחל אליה בכל נימי ליבו- נוחל את הארץ ואינו משועבד אף בהיותו בניכר. הכמיהה אל הארץ והאהבה אליה הם בסיס הזכות. בארץ ישראל זוכה- מי שאוהב את ארץ ישראל!
