מערכת שבתוןבפרשתנו, פרשת כי תבוא, אנחנו קוראים על מצווה מיוחדת מאוד, המכונה בפי חז"ל "וידוי מעשרות". פעמיים בכל מחזור של שבע שנות השמיטה, בפסח של השנה הרביעית ובפסח של השנה השביעית, לאחר שנות מעשר עני, נדרש האדם לבער את כל המעשרות שנותרו ברשותו מן השנים הקודמות, ובעצם להשלים את כל חובותיו הדתיות והחברתיות הכרוכות בהפרשת ממונו ובנתינתו לאחרים.
לאחר שהוא משלים את כל אלה, הוא עומד לפני הקב"ה ואומר: "ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצוותך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באוני ממנו, ולא ביערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו למת; שמעתי בקול ה' א-לוהי, עשיתי ככל אשר ציוויתני".
חז"ל מכנים זאת "וידוי מעשרות". אלא שהשימוש במילה "וידוי" כאן הוא מפתיע מאוד. בדרך כלל אנחנו מכירים וידוי מסוג אחר לגמרי: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". וידוי הוא לכאורה הרגע שבו אדם מתבונן במה שלא עשה נכון, בכישלונותיו ובחטאיו, ומודה בהם. והנה כאן מתברר שיש גם וידוי חיובי. יש רגע שבו אדם עומד לפני הקב"ה ואומר: עשיתי. קיימתי. נתתי. עמדתי במשימה. "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי… לא אכלתי באוני ממנו… שמעתי בקול ה' אלוהי, עשיתי ככל אשר ציוויתני".
ונשאלת השאלה: לשם מה צריך וידוי כזה? נראה כי יש כאן יסוד חינוכי ונפשי עמוק מאוד. יש ערך עצום לחשבון הנפש שאדם עושה עם עצמו. אדם צריך לדעת לזהות את המקומות שבהם טעה, להכיר בכישלונותיו ולשאול את עצמו מה עליו לתקן. אבל לצד הערך הגדול שבתנועה הזאת, טמונה בה גם סכנה: סכנת ההיחלשות. סכנת הייאוש. סכנת הדימוי העצמי הנמוך.
אדם שמתבונן שוב ושוב רק במה שלא הצליח בו, עלול בשלב מסוים לומר לעצמו: אני שוב נכשל. אני לא מצליח. כנראה שאני פשוט לא יכול.
ולכן, לצד חשבון הנפש, נדרשת גם תנועה הפוכה. אדם צריך לדעת להתבונן בעצמו ולומר: אני טוב. אני יכול. הנה, גם הצלחתי. לא כדי להתעלם מן המקומות שעדיין זקוקים לתיקון, אלא להיפך: כדי לשאוב מן ההצלחות כוח ותקווה להמשך. דווקא הידיעה שכבר הצלחתי במקום אחד יכולה להעניק לי אמון בכך שאוכל להתמודד גם עם היעד הבא, עם האתגר הבא.
התובנה הזו נכונה לא רק ביחס של האדם אל עצמו, אלא גם ביחס שלו אל זולתו — ובוודאי בעולם החינוך.
באחת מתורותיו המכוננות, תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, "אזמרה לא-לוהי בעודי", מלמד רבי נחמן מברסלב על הצורך למצוא באדם "מעט טוב", לדון את הזולת לכף זכות, ולדעת למצוא נקודות טובות גם בעצמנו.
כשאנחנו מצליחים להנכיח במציאות גם את הווידוי החיובי, גם את המקומות שבהם הצלחנו, מטרתנו אינה להיכנס לזחיחות דעת או לטשטש את מה שעדיין דורש תיקון. בדיוק הפוך. אנחנו עושים זאת כדי לייצר כוח, מוטיבציה ואמון, כדי להאמין בעצמנו ובאחרים, ומתוך כך לקבל את הכוח להמשיך לתקן ולשפר גם את מה שכרגע נדמה כמעט בלתי אפשרי.
נראה כי זה סוד וידוי המעשרות: לצד היכולת לומר "אשמנו", אדם זקוק גם ליכולת לעמוד לפני הקב"ה ולומר: "שמעתי בקול ה' א-לוהי, עשיתי ככל אשר ציוויתני". כי לפעמים, כדי שיהיה לנו כוח לתקן את מה שעוד לא הצלחנו בו, אנחנו צריכים קודם כול לזכור את כל הטוב שכבר הצלחנו לעשות.
המהלך הזה נכון בחיי כל אדם ויותר מכך אצל התלמיד בבית הספר, ערב שנת לימודים חדשה. חשוב שנכיר בטובה, נזכר בהצלחות ובהישגים שלנו כיחידים וכחברה במהלך השנה, מתוך כך נאזור כוחות בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות ונצא למסע תיקון אישי וחברתי. נתפלל שתהא שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, שנה שלווה ומוצלחת לכל התלמידים, המורים וההורים.
