תפילה באמצע הבופה

קיבלתם הזמנה לחתונה. החופה לפני שקיעה. אסור לאחר כי אי אפשר לדחות את שעת החופה. כדאי להקדים כי האולם ידוע בבופה המפנק שלו. יום האירוע מגיע. התלבשתם יפה והגעתם מוקדם כדי ליהנות משפע האוכל. בירכתם את החתן, הכלה וההורים המאושרים ופניתם לדוכני האוכל. העמסתם כבר צלחות והתיישבתם עם המשפחה והחברים לאכול, אבל עוד לפני שהספקתם להכניס לפה ביס אחד, קול קורא בכריזה: תפילת מנחה עכשיו ברחבה הצדדית.

כן, כן. שכחתם להתפלל מוקדם וכעת עליכם למלא את חובכם למקום לפני שאתם ממלאים את כרסכם. עד כאן מובן ולגיטימי. צריך ללכת להתפלל.

מתקבצים עשרה אנשים. 'אשרי יושבי ביתך'. קדיש ותפילת שמונה עשרה. אבל אז קורה משהו שאני לא מצליח להבין. עושים מנחה ארוכה. כלומר, תפילה בלחש ולאחריה חזרת הש"ץ. האם אתם חושבים שמישהו מבין האנשים שם באמת מקשיב לשליח הציבור ומתכוון לענות אמן על דבריו? או שמא רוב המניין חושב על צלחות האוכל שהשאיר מאחור ועל צלחות האוכל שעוד ייקח בהמשך? וכל זה עוד בהנחה שאפשר לשמוע בכלל משהו, שהרי התזמורת כבר שמה שירים ברקע, מלצרים הולכים רצוא ושוב, ואורחים ממשיכים לפקוד את המקום וקולם הולך וחזק מאד.

אינני בא כמובן להטיל דופי ברצינותם של מתפללים. ודאי שישנם כאלה שמצליחים בתנאים הללו לעשות תפילה כמו שצריך. אבל צריך להכיר במציאות ובחולשות אנוש. זו סיטואציה מאד מאתגרת עבור אדם ממוצע ויש לעשות חשבון: האם נכון בסיטואציה הזו לעשות חזרת ש"ץ מלאה, כשדעתם של מתפללים רבים לא נתונה דברי השליח ציבור? לענ"ד, במקרים הללו ראוי לעשות מנחה קצרה, דהיינו ששליח הציבור יתחיל ישר את התפילה בקול עד ברכת הא-ל הקדוש, ומשם ימשיכו בלחש.

המקור להתפלל מנחה קצרה מובא בדברי הרמ"א (שולחן ערוך או"ח קכד): "אם הוא שעת הדחק כגון שירא שיעבור זמן התפלה יוכל להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר הא-ל הקדוש", והעיר המשנה ברורה: "ובלא שעת הדחק הסכימו הרבה מהאחרונים שלא לעשות כן".

כלומר, מלכתחילה אין ראוי להתפלל מנחה קצרה. אבל בשעת הדחק – אפשר. מעניין לציין, שלמרות דברים אלה, בישיבות חרדיות אשכנזיות נוהגים להתפלל מנחה קצרה דרך קבע, וכבר נכתבו לא מעט תשובות כדי להסביר את המנהג הזה (או להתנגד לו, ללא הצלחה). מכיוון אחר, הרב יוסף משאש קבע לוותר על חזרת הש"ץ במנחה גם בבית הכנסת משום ש"עינינו הרואות שכלל הציבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט… ולכן נפשם קצה בה מאוד" (שו"ת מים חיים א, או"ח מא). הרב משאש תיקן זאת משום שראה שאנשים לא מקשיבים לחזן בחזרת הש"ץ, מפטפטים או עוסקים בעניינים אחרים. במציאות שכזו, קבע, עדיף לוותר על החזרה מאשר לזלזל בה.

ברקע הפסקים והמנהגים הללו עומדת ההכרה שהיום חזרת הש"ץ איבדה את משמעותה. כולנו יודעים להתפלל בעצמנו ולא זקוקים לשליח ציבור שיוציא אותנו ידי חובה. אז אמנם קבעו פוסקי ההלכה שיש להמשיך בתקנת חכמים ולקיים חזרת הש"ץ, וכך ראוי אמנם לנהוג. אבל עובדה היא, שבמקומות שבהם המחיר של קיום תקנה זו היה זלזול בתפילה, העדיפו לוותר עליה ולעשות מנחה קצרה.

אם כך עושים בישיבות ובתי כנסת, נראה שחתונה היא לא פחות מכך. מניין מזדמן, שנעשה תוך כדי אירוע, ובו אנשים נלקחים באמצע האוכל כדי להתפלל, הוא בהחלט שעת הדחק. אינני רואה סיבה לעשות שם מנחה ארוכה. יש לעשות תפילה קצרה ולהניח לאנשים לחזור לבופה, לאורחים או לחגיגות.

וכשם שהדבר נכון לחתונה כך הוא נכון למקומות נוספים. הרב אליעזר מלמד פסק שיש לעשות מנחה קצרה גם בתפילה שנעשית באמצע היום בחברה הייטק, אם יש מהמתפללים כאלו שטרודים בעבודתם. לענ"ד זו צריכה להיות הנורמה בכל מקום עבודה, אלא אם כן ברור שאפשר לעשות תפילה ארוכה. במקומות עבודה מתקבצים עובדים שונים, שלכל אחד מהם מחויבות אחרת. יש מהם לחוצים יותר ויש פחות, ובכלל לא ברור שיש פנאי נפשי להתכוון. לכן צריך לקצר.

וכך הוא גם בטיולים. לא פעם מתקבצים מניינים מזדמנים בשמורות טבע. גם שם צריך לעשות תפילה קצרה.

הכלל לדעתי צריך להיות ברור: מנחה ארוכה יש לעשות בבתי כנסת ובמניינים קבועים, כשהדעת יכולה להתפנות לתפילה. אבל בכל מניין מזדמן, שנעשה תוך כדי פעילות אחרת, יש לעשות מנחה קצרה. תנו כבוד לתפילה.