מלך או למך

לו הייתי מלך הייתי חש תסכול מכך שאחרי כל הכבוד הגדול שחולקים לי, מצפים ממני להקפיד על "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". כבוד המלך מעוגן בהלכה, וכדברי הרמב"ם: "כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם… אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין באחד מכל כלי תשמישיו… המלך מתנאה במלבושין נאים ומפוארים, וכל העם באין אליו בעת שירצה, ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה…" (הלכות מלכים פ"ד, ה). לא רק לכבוד זוכה המלך, אלא גם לסמכויות נרחבות ביותר כשליט-על, כולל כוח כפיה רב מאוד על נתיניו. חז"ל למדו מנאום האזהרה של שמואל הנביא לעם ישראל, כשהעם ביקש ממנו "שימה לנו מלך" על 30 זכויות גורפות שיש למלך. כך, לדוגמה, הוא רשאי לגבות מס לצרכיו, ולקחת בפקודה בעלי מקצוע, אנשי צבא, וממלאי תפקידים מכל הסוגים, וכן נשים ופילגשים כרצונו, שדות וכרמים ועוד.
אחר הדברים האלה, דורשים מהמלך שיהיה עניו ורחמן. דרישה זו מופיעה ב"יד החזקה" לרמב"ם עוד לפני פירוט זכויותיו, והיא תובענית במיוחד: "להיות לבו בקרבו שפל וחלל…ולא ינהג גסות לב בישראל… ויהיה חונן ומרחם… ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות… ולעולם יתנהג בענווה יתירה" (שם, פ"ב, ה"ו). האם דרישות אלו אפשריות ליישום? יתרה מזו: כיצד יכול מלך לתפקד אם הוא ניחן בענווה יתירה וברחמנות גדולה, הרי תפקידו מחייב תקיפות, סמכותיות ותודעת חשיבות עצמית מרובה?
נראה שהתורה מאמינה ביכולתו של מלך בישראל לשלב תכונות סותרות במלוא עוצמתן, והאתגר הגדול שלו הוא להשתמש בכל תכונה על נכונה. עליו להתייחס ברוך ובענווה כלפי אזרחיו, ובה בעת לגלות נוקשות כלפי יריביו, ועוצמה וגבורה כלפי אויבי עמו. המלך צריך כנראה להגשים את הוורט הידוע, לפיו המילה מ ל ך היא ראשי תיבות: מוח, לב, כבד. כשהמוח שולט על הלב, המסמל את המידות, ושולט בכבד המייצג תאוות, האדם מלך. כשהלב קודם למוח ולכבד הופך ללמך, וכשהסדר הוא כבד, לב ומוח, הריהו כלום.
שני מלכי ישראל הראשונים, שאול שכשל ודוד שצמח אל-על, מספקים דוגמאות מאלפות לגודל האתגר. שאול נבחר למלוכה בגין היותו "נחבא אל הכלים" (שמ"א, י, כב). "שאול ברח מן השררה", ואמר: "אין אני ראוי למלכות" (תנחומא ויקרא ד). אולם כשהתמנה למלך השתמש במידת הענווה שלא במקומה, כשמחל, שלא כדין, לבני בליעל שביזו אותו, ונכנע ללחצי העם, ובעוד שריחם על אגג התאכזר לכוהני נב.
דוד, לעומתו, ידע לשלב תכונות קיצוניות כשהוא מנתב אותן נכונה: "שכשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ" (מו"ק, טז, ב).
מנהיגי העם רשאים להשתמש במידת התקיפות כלפי חוץ, ובלבד שינצרו בעומק לבם מידה הגונה של ענווה, ויזכרו שהם רק אדם, "אפר דם מרה" (סוטה ה, א). שאר בני אדם אמורים להתנהג בענווה ובחמלה תמידים כסדרם, ואת ההחשבה העצמית רק לטפח עמוק אי שם, כזרז לעשייה חיובית. כל אדם צריך להיות מלך על עצמו, להשליט את המוח על הלב, ואת תכונותיו המנוגדות לדעת לנתב. כשנכנסים לעבודת חודש אלול יש לחזק את הענווה, כי בלעדיה לא נכיר בחולשותינו ולא נשכיל לתקנן, ועם זאת להגביר את האמונה בכוחנו, כי בלי קורטוב חיוני זה של רום לבב לא נאמין ביכולתנו לשנות ולהתקדם.
(שופטים תשפ)