מיום כיפור ועד ראש השנה

מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם- הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי

בשונה מהדעה הרווחת, מצוות התשובה יפה בכל ימות השנה, לא רק בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. אכן, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה שלו, "אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד. אֲבָל בַּצִּבּוּר – כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵן נַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר "כה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז).

סיפור יפה בהקשר זה מיוחס למורה הדגולה, נחמה ליבוביץ', שבהיותה נערה צעירה באה לאמה יום אחד, וסיפרה לה כי המורה בבית הספר אמרה ש"צריך להתנהג יפה" במיוחד בין ראש השנה ליום הכיפורים. אמה התבוננה בה במבט מחויך, ואמרה לה: "אמנם כן, אך לא פחות חשוב להתנהג יפה גם בין יום הכיפורים לראש השנה".

עיון בנוסח הווידוי המקובל מלמד שהוא מונה שורה ארוכה של חטאים, ממש קטלוג שלם בסדר אלף-ביתי. המעיין בו עשוי לגלות להפתעתו שרובם-ככולם אינם מתמקדים בעבירות שבין אדם למקום (כגון עבודה זרה, חילול שבת או דיני כשרות ואכילת מאכלות אסורות) אלא דווקא בחטאים שרווחים בין אדם לחבֵרו ולחֶבְרָתו: "על חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה; בזלזול הורים ומורים; בכחש ובכזב; לשון הרע; מראית העין; נשך ובמרבית; שיח שפתותינו; עיניים רמות ועזות מצח; ריצת רגלים להרע; רכילות; קפיצת יד".

אפשר שמתוך עיון קל בהלכות תשובה נוכל להבין טעמו של דבר. מעבר לשכיחותם והשתגרותם של חטאים אלה בחיינו היומיומיים, עד שהיו לא אחת לעבירות שאדם דש אותן בעקביו ו"נעשו לו כהיתר", התשובה על חטאים אלה עשויה להיות קשה הרבה יותר מעבירות שבין אדם למקום.

בעוד שחטאים שבין אדם למקום ניתנים לכפרה באמצעות וידוי, חרטה וקבלה בלב להימנעות מעשייתם להבא, ויום הכיפורים עשוי לכפר עליהם אפילו בלא מעשה נוסף, חטאים שבין אדם לחברו אינם ניתנים לכפרה אלא "עד שירַצֶה" את חברו ויפייס אותו.

אחד החטאים המשונים המופיעים בסוף הרשימה הוא "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב". תמהון לבב זה לא נתפרשו מהותו ותוכנו, ואפשר שניתן לעמוד עליו מתוך פרשתנו, פרשת כי תבא.

בפרשה זו נכללה  פרשת התוכחה, על כל קללותיה האיומות שיבואו אם לא נשמע בקול ה', "לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו". לא אחת היא נשמעת מפחידה, מאיימת, כמעט בלתי מושגת. "ארור אתה בבואך, וארור אתה בצאתך".

"דֶבֶר, שחפת, קדחת, דלקת, חרב, שידפון, ירקון". גם כאן, קטלוג גדול ורחב יריעה של קללות, מחלות ומלחמות. בתוך כל אלה בולטת אחת המכות המשונות והסתומות ביותר והיא "תמהון הלבב" (כח, כח).

אונקלוס מתרגם צירוף לשון זה כ"שעממות לבא", מעין שעמום כללי המוכר היטב לאדם המודרני, שאינו יודע מה לעשות בפנאי הרב שמותירה בידו הטכנולוגיה המודרנית. רש"י, לעומת זאת, רואה בו, בדומה ל"שגעון" ול"עיוורון" שקדמו לו, מחלה פיזיולוגית: מעין "אוטם שריר הלב". ושמא ראוי לפרש שאטימות לב זו, היא לא רק מחלה פיזיולוגית אלא גם מחלה נפשית ומוסרית, המתבטאת באטימת עיניים, אוזניים ולב לצעקת הדל, שוועתם של גֵרים, יתומים ואלמנות, וזעקת החברה ובניה.

דודי ע"ה, פינחס פלאי, הציע לפרש "תמהון לבב" זה כביטוי לאובדן דרך כללי, תהייה ותעייה בדרכי החיים, ואובדן הזהות העצמית, מחלות טיפוסיות לבני דורנו.

אכן, בשונה מהזכרת צירוף לשון זה בוידוי, מצטייר "תמהון הלבב" בפרשת התוכחה כעונש, לא כחטא. ואפשר שהוא-הוא: יש אנשים שבשבילם תימהון הלב, התימהוניות, היא דרך חיים. הם רואים בה מושא הערצה, ניתוק מחיי ההבל של העולם הזה. יש לא מעט אנשים, "מחפשי דרך מקצועיים", שיותר מכל חוששים שמא ימצאו, חס וחלילה, את דרכם. בשבילם, תימהון הלב אינו עוד עונש אלא חטא.

ויודגש: לא כל תימהון לבב – חטא הוא. חיפוש, תהיה, עשויים להביא עמם יצירתיות, מקוריות. אחד מציוני הדרך הנודעים בהיסטוריה הציונית ובהתעוררות הלאומית בעת החדשה היה פרסום מאמרו של ברל כצנלסון (שבימים אלה חל מועד פטירתו) "בזכות המבוכה ובגנות הטיח".

המבוכה והתעיה חיוניים בתהליך החינוכי. מורה "יודע כל", שבטוח בעצמו, ואינו נותן לתלמידיו לערער על דבריו או להרהר אחריהם- הוא מתכון בטוח לכישלון חינוכי. אכן, החיוב שבמבוכה ראוי הוא רק כאשר מופיע הוא אצל היחיד.

לא כן כאשר התימהון ואובדן הדרך והחזון ניצבים, כעמוד אש וענן, לפני עַם שלם, החברה כולה. או אז הופכת המבוכה לחטא, לעונש. עם וחברה שאינם יודעים מהו יעדם ומהו ייעודם, והולכים כסומא בארובה, "כאשר ימשש העיוור באפלה", לא יוכלו להתקיים לאורך ימים.

(כי תבוא תשפ"ג)