יוחנן בן יעקב, כפר עציון
"כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים; בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, אחד גבאי ואחד משמש וכיוצא באלה. אחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל רק הנקודה הפנימית חסרה" (הרי"מ מגור, בתוך: בובר, אור הגנוז, עמ' 459). נראה לי שהרי"מ מגור כיוון דבריו הישר אל התנהלות עולמנו התורני בשמיטה תשס"ח. אנו מוצפים בדיונים באשר ל"היתר המכירה", "אוצר הארץ", "אוצר בית-דין", "גידולי נוכרים" וכו'. דומה שהשטן בא בהיחבא וחטף את הנקודה הפנימית של השמיטה!
אקדים ואדגיש; בנסיבות הקיימות אין מנוס מהיזקקות ל"היתר המכירה", חרף המועקה הנפשית ממכירת הארץ לנוכרים. יבורכו רבני צוהר שהכירו בבעיית הרבנות הראשית וכוננו מערכת כשרות ציונית-דתית! תפיסת עולמנו התורנית מחייבת פתרונות הלכתיים מאזנים בין ערכים שונים ואף מנוגדים. עלינו לחנך על הערך המשתית את אימוץ "היתר המכירה" בעניין השמיטה ובתחומים תורניים נוספים. לוואי ונאמני "היתר המכירה" יאמצו ערך זה כמכונן וכמנחה בחיינו התורניים.
ועתה לנקודה הפנימית שנחטפה על ידי השטן:
בעל ספר החינוך מציין שני שרשים לשמיטת קרקע: "לקבוע בלבנו … לצייר במחשבתנו עניין חידוש העולם: 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' (שמות כ יא) … ועוד יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול". (מצווה פד) הגדרה נפלאה הראויה להיחקק כמוטו חינוכי-ערכי). ניתן לשרטט שני קווים המשקפים את השמיטה: קו אנכי המקשר בין האל – האדם – האדמה = "בין אדם למקום" (תרתי משמע). קו אופקי המקשר בין האדם – חברו – הרכוש = "בין אדם לחברו". דגש חשוב ומרכזי הושם בדברי חכמים ופוסקים על הקו האופקי, המרכיב החברתי – כלכלי בשמיטת הקרקעות:
"'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' … שלא תנהג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שווים בה – אתה ושכירך ותושבך" (רש"י, ויקרא כה ו)
"'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה; לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך'. קדם הכתוב וכללם כולם יחד ואמר 'לכם' שאין גדר לאחד יותר מחברו בפירות שביעית". (אור החיים, שם)
"אינו רשאי לנהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל, אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל, כמוהו". (רבנו בחיי, שם)
"שלא יתנשא העשיר על העני אמרה תורה שבשנה השביעית כולם שווים". (הרב צ.ה. קאלישר, שם)
"והיא (שנת השמיטה) משווה את העשיר לעני ומשפילה גאוות העשיר ומזכירה אותו כי כל בני האדם שווים הם". (שד"ל, מחקרי היהדות)
"מצוות השמיטה הוא לבוא אל האחדות שיד עשירים ועניים שווה בשמיטה. וזה סמיכת שמיטה להר סיני ('ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד'). (שפת אמת, בהר, תרמ"ה).
"'וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית… וציויתי את ברכתי' השמיטה והיובל לפי הנגלה הוא שורש כל התורה ויסוד העולם כולו. כי העולם אי אפשר להתקיים אלא עניים ועשירים ובעניין השמיטה והיובל רצה השי"ת שיהיו שווים עניים ועשירים דכתיב: 'ולעבדך'. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים ובכל עת עיניו נשואות לשמים וחיו תלויים לו מנגד. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב בעניין שבעושרו וברוחב לבבו שוכח [את] העני ואינו יודע מכאוביו. לכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים ואומר: מה אוכל ומה אשתה. כדי שידע ויזכור צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה. וכשהעשיר יראה עצמו בעשרו, יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל ויאמר: אני בשתי השנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה? – מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה ועיניו נשואות לשמים ולבריות, כי עולליו שאלו לחם ופורש אין להם. בעניין שבזה יזכור העני וירחם עליו. וזה שאמר בכאן 'וכי תאמרו מה נאכל וגו' – וצויתי את ברכתי לכם וגו'. בעניין שזהו יסוד התורה והעולם כאומרו 'עולם חסד יבנה'". (צרור המור, שם. רבי אברהם בן יעקב סבע / צבע, 1440, בן דורו גירוש ספרד, גורש לפורטוגל שם נאסר ועונה, נמלט למרוקו, לאדריאנופול ובדרכו לאיטליה נפטר בט' בתשרי רס"ט, 1508).
"שנת השמיטה גורמת גם כן הקהל והשלום, על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו. כי איני רשאי להחזיק בתבואות שנת השבע כבעל-הבית וזוהי בלי ספק שנת השלום. כי כל דברי ריבות נמשכים ממידת 'שלי – שלי' זה אומר: 'כולו שלי' וזה אומר: 'כולו שלי…' (אבות ה) בשנה השביעית הכל שווים וזה באמת עניין השלום" (כלי יקר, דברים לא יב).
מידה יתירה של חתירה לשיתוף ולשוויון בפירות השביעית מצאנו בתוספתא: "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר… ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו". (נראה שהנוהל לא פעל, היו שהערימו על המחסומים או שנמנעו לאסוף את היבול בידיעה שיגיע לאוצר העיר ולא לאוצר הפרטי ולכן מציינת התוספתא שלב שני): "הגיע זמן תאנים שלוחי בית-דין שוכרין פועלין ועודרים אותו ועושים אותן דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר … (כך נהגו עם ענבים, זיתים וכדומה) ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוספתא, שביעית, ח).
ביטוי מפליג בעוצמתו ליסוד החברתי-כלכלי של השמיטה העלה הראי"ה קוק בספרו "שבת הארץ": "הניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ ההקפדה על קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור הא-לוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של יחידים. הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביא לאומה זו כשהיא מסודרת על מכונה לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן הא-לוקי שבהם… שנת שקט ושלווה באין נוגש ורודה… שנת שוויון ומרגוע… אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית ושלום א-לוקי שורר על כל אשר נשמה באפו… אין חילול קודש של קפדנות רכוש הפרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר משתכחת".
די באלו לביסוס הטענה כי הצדק החברתי – כלכלי מהווה יסוד מוסד מרכזי במצוות השמיטה.
היבט זה הוא מהות "תורה-ועבודה". ב"הנחות היסוד לתנועת תורה-ועבודה" נקבע בתרצ"ג (1933): "מתוך תפיסה דתית מוסרית התנועה מתייחסת בשלילה למצב הקיים של ניצול ודיכוי הזולת ושלטון האדם באדם לרע לו שבמשטר החברתי – הכלכלי הנוכחי ושואפת לשנותו ולכוננו על יסודות הצדק והשוויון החברתי". (נוסח רשמי יחיד של ערכי תורה-ועבודה!). במאמרו "ועשית הישר והטוב" קבע האדמו"ר החלוץ, הרב ישעיהו שפירא: "לנו יש רק הזכות לעבד את האדמה ולאכול את פירותיה כולנו במידה שווה אבל אין לנו הזכות לראות את עצמנו אדוני הארץ ובעליה. משום כך בשנת השמיטה שאין אנו מעבדים את האדמה אין לנו שום זכות בתבואותיה … התבואה שגדלה מבלי יגיעת האדם ועבודתו שייכת לכל בריותיו של הקב"ה במידה שווה ואין לבעלים זכות נוספת מאשר לאדם אחר… מצוות השמיטה היא הביטוי הכי נשגב של היושר והצדק".
הקו האנכי "בין אדם למקום" נעוץ בעומק רעיון השמיטה. היכן נעלם הקו האופקי "בין אדם לחברו"? – המהותי לרעיון השמיטה לא פחות, ונראה שאף יותר. לפני שנים טען הרב חיים דרוקמן: "נגד סילוף משמעותה של תורה" על ידי התעלמות ממצוות שבין אדם לחברו! "תורת ישראל איננה ניתנת לחצאין, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו – חד הן … מדינת התורה … אין פירושה רק מדינה בה כולם שומרים שבת, אלא גם מדינה בה חיים כולם מיגיע כפיים מבלי שינצלו את זולתם" (זרעים, ניסן תשי"ד, 1954). הראי"ה קוק בספרו "שבת הארץ", עוסק בהִלכות עבודת האדמה והטיפול בפירות השביעית. פתח הרב בהקדמתו בשיר הלל מרומם לעניין החברתי הנעוץ בשורש השמיטה. רוצה לומר: בבואנו לקיים את השמיטה על נשכח ואל נזנח את היסוד החברתי הטמון בה. רבנים ומנהיגי ציבור תורניים נאבקים בימינו על "שמיטה ממלכתית" בדרך ציונית-דתית. מאבק הממוקד בציר ש"בין אדם למקום". משום מה לא ניכר מאבק מקביל על הציר האופקי ש"בין אדם לחברו", מאבק כנגד מדיניות חברתית-כלכלית של ממשלות ישראל לאורך שנים – המהווה ניגוד מוחלט לרעיון השמיטה, ולמיטב הבנתי לדמותה היהודית ולצביונה התורני של מדינת ישראל. החלשת אחיזתנו בחלקים מארץ ישראל היא אסון, משגה מסוכן. התנתקות של מדינת-ישראל מערכי "הצדק החברתי" המעוגנים בעומקה של תורה ויונקים מההלכה, היא מתכון להרס ולחורבן – הם הנקודה הפנימית שנחטפה על ידי השטן! האם יקומו מקרבנו אנשי תורה ואמונה שיחטפוה בחזרה ממנו וישיבוה לקדמותה, שיעצרו את הגלגל המסתובב ודורס ורומס?
תשס"ח