פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"בשני מקומות בתפילה", אמר פעם דודי ז"ל, "נוהג הציבור להמתין למורו ורבו. בקריאת שמע ובסיום תפילת העמידה. וכל כך למה? לפני שקריאת שמע מסתיימת במלים "ה' אלוקיכם אמת", ותפילת העמידה באמירת "עושה שלום במרומיו". "אכן", חתם דודי ואמר, "אלה שני הדברים שאדם מישראל מצפה מרבו: שיאמר את האמת, ושירבה שלום בעולם".
מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל ז"ל, שנסתלק לבית עולמו בשבוע האחרון, התאפיין בשתי תכונות אלה, שתיים מני רבות שבהן ניחן. אמירת אמת, כנות, יושר לבב – גם כשהם כואבים, צורבים, נוקבים עד השיתין, היו אצלו ליסוד מוסד. כך, למשל, העיר פעם הערה קצרה אך רבת משמעות בעניין מחמירי החומרות שכה נפוצים בימינו. "פעם שאל אותי תלמיד", סיפר הרב עמיטל בעת רצון, "מדוע איני נוהג בחומרה מסוימת, שעליה אמר ה'משנה ברורה' שראוי לירא שמים להחמיר. השבתי לו: "כשאתה קורא ב'משנה ברורה' פנייה לירא שמים, אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו". וראוי גם לציין: נאמר שירא שמים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחמרה מביאה לידי יראת שמים! " ["טבעיות בעבודת השם", והארץ נתן לבני אדם (תשס"ה), 75].
"לזכות ולהיות יהודי פשוט", זו הייתה מטרתו של ראש הישיבה הנערץ, שהעמיד אלפי תלמידים, אך לצד הלמדנות המעמיקה המשיך להעריך את כל אותם "בעלי בתים" פשוטים, לומדי משניות ו"עין יעקב" בין מנחה למעריב, שבחברתם גדל בעיירת הולדתו. כך נהג גם בהליכותיו היומיומיות. מעילו קצר, בלי הצטעצעות מיותרת, נטול גינוני כבוד של "רבנישע שטיק", מחוות כבוד מלאכותיות של רבנים שמשדרות, כביכול, ענווה מלבר, אך מכונות כלפי רדיפת כבוד, והרבה כבוד.
רק שבוע עבר מאז פטירתו, וכבר אני מתגעגע לצליל המוכר שנשמע מעברו השני של קו הטלפון, לעגה ההונגרית המתנגנת: "שלום, כאן עמיטל". כך, ללא גינונים, נהג עם גדולי עולם, ראשי ממשלות ונשיאים, וכך נהג ב'בעלי בתים' פשוטים. ומכוח פשטות זו, כבש מסילות ללב כולם.
עודני זוכר, כיום הזה, את הסיור שבו נתלוויתי אליו בשמורת "נאות קדומים" כאשר כיהן כשר במשרד ראש הממשלה. הוולבו הממוגנת החליקה לפתח השמורה שם קיבלה את פניו משלחת מכובדת. לפתע עברה במקום חבורה של ילדי גן קטנים, צוהלים ושמחים. הרב עמיטל, שר בממשלת ישראל, לא חשב הרבה, עזב את הפמליה המכובדת שבאה להקביל את פניו ונכנס בשיחה עם הזאטוטים שהיו יכולים להיות ניניו. למותר לומר שבתוך דקות כבש את לבם.
גם בעניין רדיפתו אחר השלום, נקט הרב עמיטל בדעות מקוריות, אמיצות ביותר. הוא לא נרתע מלהשמיען ברמה גם כשידע כי אלה לא יוסיפו לו פופולאריות בביתו-שלו, וגם כשידע היטב כי הליכה בנתיב זה תהיה כרוכה במחיר כואב מאד של ויתור על חבלי ארץ אבות שכה אהב. הוא עשה כן לא למרות אהבתו הרבה את ארץ ישראל, אלא בגלל אהבתו את ארץ ישראל, ורצונו לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית בת קיימא.
"שלום" הייתה המילה האחרונה שזכיתי לשמוע מפיו, בשבת האחרונה לחייו, שישה ימים קודם פטירתו. כמדי שבת בשנה וחצי האחרונות, באנו, קבוצה מתלמידי הישיבה, ותיקים וצעירים, לביתו שבגבעת מרדכי כדי להתפלל עמו את תפילת השבת. כוחותיו כבר לא עמדו לו. בשבת שלפני כן, עוד דיבר אתנו ב"קידוש" שלאחר התפילה בשפה ה'עמיטלית' הכל כך מוכרת, על ה"שוויץ" – היוהרה המדומה שבה דבקים לעתים לומדי תורה, שמביאה אותם לידי התנשאות וגאווה. אך בשבת האחרונה ישב מכונס בעצמו, כשמסביבו כשני מניינים מתלמידיו. נהנה משירתם. ככהן, זכיתי לברך את ברכת הכהנים, כשמשמעות מיוחדת נמסכה במלים "יברכך ה' וישמרך… וישם לך שלום".
משהוטלה עלי המשימה לעבור לפני התיבה בתפילת המוסף, והגעתי לברכת השבת, כמעט ולא עמדו לי כוחותיי. "קדשנו במצוותינו ותן חלקנו בתורתך", עוד יצאו מפי איכשהו, אך ה"וטהר לבנו לעבדך באמת", אותן מלים מרטיטות שכל מי ששמע את מורנו ורבנו שר אותן כשעיניו עצומות, לא ישכחן לעולם. ומיהו זה ואיזה הוא אשר יוכל לטהר את לבו לעבוד את ה' באמת, באמת פשוטה, ללא צליל של זיוף?
בברכת "שבת שלום" בעת פרידה, נפרדתי מהרב לאחר למעלה מחצי יובל שנים שזכיתי, עם אלפים מתלמידיו, ליהנות ממנו חוכמה בינה ודעת, עצה ותושייה.
הרב עמיטל היה אדמו"ר גדול שבגדולים, אבל נטול חסידים. לא מפני שאלפי תלמידיו לא דבקו ברבם, אלא מפני סלידתו מכל תופעה של פולחן אישיות.
דרך ארוכה עשה הילד יידל קליין, מהעיירה גרוסוורדיין שבהונגריה, בצל השואה שבה איבד את רוב בני משפחתו הקרובה, ועד שזכה לעלות על דוכן כנסת ישראל ולהצהיר אמונים כשר בממשלת ישראל.
במהלכה, עלה לארץ ישראל, למד בישיבת "חברון" המהוללת ובד בבד שם פעמיו לישיבת "נרכז הרב" כדי להסתופף בצלו של ר' יעקב משה חרל"פ; שירת כחייל קרבי במלחמת העצמאות, לימד תורה עם הרב שך בישיבת הדרום ברחובות, הקים את ישיבת "הר עציון" בגוש עציון שהייתה ל"ספינת הדגל" של ישיבות ה"הסדר" ויסד את תנועת "מימד".
על אדנים רבים ניצבה משנתו של הרב עמיטל: אהבת תורה ויראת שמים, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל; למדנות, מקוריות, אומץ לב ואנושיות; ועל השילוב שבין עבר להווה, בין שואה לתקומה, בין תורה ודרך ארץ, בין דרך ארץ ישראל ודרכה של מלכות ישראל.
הרבה למדנו ממנו. למדנו ש"אין פטנטים בחינוך", ולמדנו לסלוד מכל גילוי של "עצבנות דתית", ובעיקר למדנו מהי פרספקטיבה היסטורית ומהי פרופורציה, מידתיות ראויה. לראות את השואה בפרספקטיבה נכונה, לשאול ולשאול, בלי לנסות ולהבין, וולראות את מדינת ישראל בפרספקטיבה היסטורית, ולדעת להבדיל בין תופעות חולפות עם הרוח לערכים שעומדים לעולם.
קולו של הרב יהודה עמיטל היה קול מיוחד, מקורי. במשך שנים רבות, היה קול זה כמעט נסתר, מוכר היטב לתלמידיו הרבים, אך נבלע בהמולה, ונסתר מעיני הציבור. מששקע מעט קול המולת ההמון, צף ועלה קולו הייחודי של הרב עמיטל, נשמע ברמה, קול מקורי, צלול וברור המשמיע את צלילו המיוחד. בהלכה, באגדה ובמחשבה.
יסוד מוסד במשנתו הייתה האנושיות. אנושיות פשוטה, שמקורה בלב, שאינה נצרכת לא למקור כתוב ולא למסורת על פה. מכוחה ומכוח-כוחה גזר הלכות גדולות, הן בתורה והן בדרך ארץ.
כאשר עמדנו לצדו, בני משפחתו תלמידים שליווהו עשרות שנים, בתפילת השבת, באותן שבתות אחרונות לחייו, נזכרנו בחלום שהתגשם. הרב עמיטל, הילד הקטן מגרוסוורדיין, זכה לא רק לחיות בארץ ישראל ולגור בירושלים, אלא גם להעמיד בה אלפי תלמידים, לייסד בה בית מדרש ויישוב פורח בצדו, ולכהן בממשלת ישראל במדינת ישראל הריבונית.
אכן, בדרכו המורכבת, גם באהבת ארץ ישראל היוקדת שבו לא ראה הרב עמיטל את חזות הכל. מתוך ראייתו המעמיקה והמורכבת, ביקש להדגיש שארץ ישראל ואהבתה אינם אלא צלע אחת מתוך שלוש צלעות המשולש הנצחי של עם ישראל.
לאחר השבר של מלחמת יום כיפור, שבה שכל "שמונה נסיכי אדם", תלמידיו הקרובים, שינה את עמדותיו, ומדרך "גוש אמונים", שהרב עמיטל היה אחד ממורי דרכו בימי בראשית, נטה לדרך השלום. בשל עמדותיו ה"יוניות", הלא שגרתיות בעולם הישיבות, ספג לא מעט חרפות, ושילם עליהן מחיר ציבורי כבד. אך למרות כל אלה, לא חת ולא נתיירא מלהשמיע קולו ברמה.
מסר אחד הטמיע בתלמידיו, והוא מלווה אותם כל חייהם. "כשלומדים תורה", כך לימדנו, "ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה, משהו פגום בלימוד". והוסיף: "כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם, להרבות כבוד שמים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל אשמיע את קולי".
לקריאה נוספת, ראו: אביעד הכהן, "קול יהודה" – לקט אמרים ורעיונות ממשנת הרב יהודה עמיטל, הוצאת ישיבת הר עציון (מהדורה שניה, תשס"ז); א' הכהן, "קול יהודה – קווים למשנת הרב עמיטל", נדפס בסוף ספרו של א' רייכנר, באמונתו –סיפורו של הרב יהודה עמיטל", ת"א תשס"ח, עמ' 294-273
(דברים תשע)
