הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ישנה סתירה ידועה בין המקרא ובין משנת חז"ל בנוגע לייעוד חיי התורה והמצוות. בעוד שהתורה מציגה את ייעודיה במסגרת חיי העולם הזה – שגשוג, בריאות ועושר גשמי; אצל חז"ל מתפתח האתוס המציג את ייעוד החיים הדתיים בעולם הבא ("היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", עירובין כב, א; "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין", אבות ד, טז; ועוד רבים). קולמוסים רבים נשברו על פני ההגות היהודית לדורותיה כדי להסביר מדוע אין העולם הבא מוזכר במקרא.
המעניין הוא שכל התשובות שניתנו יוצאות מנקודת הנחה שחז"ל צודקים ב"ויכוח" הזה. כלומר, הנחת המוצא היא שהעולם הבא (שגם לגבי טיבו יש מחלוקת) הוא העיקרי ואילו העולם הזה, קרי החיים הגשמיים, הוא המשני. ולכאורה הדבר מובן. אנו יודעים להעריך היום השכלה, רוחניות ותרבות גבוהה, ומבינים שערכם גבוה לאין ערוך מלאכול לחם לשובע ולהיות חיי רווחה גשמיים. אנו מבינים שהקומה האנושית שלנו נקבעת על פי הרוח ולא רק על פי הגוף. עולם הבא משקף את החיים הגבוהים האלה, הנעלים על פני החיים הגשמיים.
תפיסה זו היא שמעמידה את האדם הדתי במבוכה מול המפעל הציוני. כי עיקרו של המפעל הציוני היה החזרה לחיים הגשמיים – אל האדמה, אל הממשות, אל עיצוב ההיסטוריה הריאלית, אל כל אותם ייעודים שהמקרא דיבר עליהם. כיצד ניתן לתת ערך לכל הממדים הללו ובה בעת להחזיק באידאליזם גבוה היונק את ערכיו מתמונת 'עולם הבא' הדתית?
כל עוד המפעל הציוני עסק בתקומה ובהתרחבות, התשובה לשאלה הזו היתה יחסית ברורה. המפעל הציוני היה פרוייקט של הצלת נפשות עבור העם היהודי הנרדף ונרצח ברחבי העולם. היינו זקוקים למסגרות הגיאוגרפיות והפוליטיות כדי להתקיים. ההצלחה המטאורית של המפעל הציוני גרמה גם לרבים לראות בו מימוש של החזון המשיחי, והוא בהחלט השתלב בשאיפה האוטופית לחיים של 'עולם הבא', בדמות גאולה, השבת הנבואה, גילוי רוח ישראל המקורית ותחיית המתים. זו היתה השקפתה של הציונות הדתית לאורך עשורים רבים.
הבעיה החלה לצוץ לאחר שהמפעל הציוני יחסית התבסס וקבע את גבולותיו. כבר שנים רבות שאיננו מצויים עוד במלחמות כיבוש, ואתגר ההתיישבות – על אף שהוא עדיין קיים – כבר איננו עומד בלב המפעל הציוני. אנו חיים בדור שלישי ורביעי לציונות עם שאיפות שונות מאלו של אבותינו. הרווחה הכלכלית וחיי שפע ושגשוג הפכו לתכלית קיומנו כאן כמדינה.
לא זו אף זו; הפרוייקט הציוני בנוגע להרחבת גבולות הארץ לא רק שלא התקדם בעשרות השנים האחרונות אלא שהוא אף נסוג לאחור, במיוחד מאז הסכמי אוסלו, ההתנתקות מרצועת עזה, ועוד. נסיגות אלה יצרו משבר עמוק בהשקפה המשיחית של הציונות הדתית והקשה עליה להצדיק לא רק את השותפות עם הציונות החילונית אלא בכלל את המעורבות בחיי החולין. לא לחינם אנו רואים דווקא בחוגים המשיחיים יותר בציונות הדתית נסיגה בשנים האחרונות לכיוון האידיאולוגיה החרדית, הנמנעת ממעורבות בחיים הגשמיים ומסתגרת בתוך גבולותיה הצרים של הקהילה הדתית וכתליו המצומצמים של בית המדרש. יש משבר עמוק בנוגע ליחס לחיי שפע, רווחה וכלכלה. וזהו אחד התוצרים של אי-פיתוח 'דתיות ציונית', שהיתה צריכה להשלים את האידיאולוגיה הציונית דתית.
האתגר הגדול של הציונות הדתית בעת הזו הוא אפוא לכונן תפיסה דתית מעודכנת ורלוונטית בנוגע לחיים הגשמיים. מעניין לראות שזו שאלה שהעסיקה את האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב מראשית קיומה, עם פיתוח אידיאולוגיית 'תורה ומדע' והשאיפה להרמוניה וסינתזה בין התורה לתרבות האמריקאית. אך אצל הציונות הדתית זה הגיע מאוחר. כיצד ניתן להצדיק מבחינה דתית חיי שפע ורווחה גשמיים?
כאמור, משנה זו לא חשובה רק לחיים הדתיים של הציונות הדתית אלא גם לעצם המפעל הציוני. שהרי כל עיקרה של הציונות היא שיבה אל חיי העולם הזה, שהיא במובנים רבים שיבה אל החזון המקראי תוך שילובו במסורת ההלכה החז"לית. כל עוד לא נפתח משנה הרמונית במתח שבין העולם הזה והעולם הבא, תיוותר הציונות הדתית קרועה בין שני עולמות שהיא לא מצליחה לישב ביניהם, ובסופו של דבר תיטה לאחד משני הקצוות – התחרדות או התפקרות. העיקרון המכונן שלה, המקף המחבר, יתפוגג ויעלם.
ברשימה הקודמת תיארתי את תחושותיי על הצורך בהכנסת חיי העונג הגשמיים לתוך התודעה הדתית בעקבות נופש שאליו יצאנו. אך איך מסבירים זאת גם מבחינה אידיאולוגית? מוזמנים לצאת איתי למסע בעקבות הפילוסופיה של העולם הזה עד לקביעתו המפתיעה של
