כשבנ"י התעצלו ללמוד

ניתן ללמוד מכאן על האפיקים המגוונים שיש להשתמש בהם כדי לקרב את כל עם ישראל לתורה

לקראת סוף הפרשה פונה משה רבינו לבני ישראל ומעוררם למחשבה מעמיקה על התהליך שעברו מאז מכות מצרים ועד אותו היום. משה מתאר את המסות הגדולות שראו עיניהם והאותות והמופתים הגדולים, אך מוסיף: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה". מדוע הקב"ה הוא זה שאשם בסמיות העיניים של בני ישראל וכיצד, האם וכיצד עתיד המצב הזה להשתנות? המלבי"ם, בהסתמך על הפסוק הזה, מעיר שיש כאן רמיזה לעצלות הלימודית של בני ישראל ולחוסר העניין ולבטלנות שהם הפגינו לאורך שנות המדבר.

המלבי"ם (דברים, כט, ג) מציין שאדם מגיע לתובנות בשלוש דרכים, לא כולן זהות בדרגתן.

המעלה הגבוהה ביותר היא כשאדם מתעורר לחשוב, לחקור ולהבין מעצמו, מתוך סקרנות פעילה ותאוות ידע. הדרגה הפחותה מזה היא מי שלא התעורר מעצמו לשאול ולדרוש, אולם ראה דברים שלא הורגל בהם, שעוררו בליבו את התשוקה להבין וללמוד כדי להגיע לחקר התופעה ולסיבות לשינוי וגם למשמעות ההרגל והשיגרה. הדרגה הפחותה ביותר של קניית דעת היא דרגה שבה אין אצל האדם התעוררות ללימוד כלל, לא מעצמו ולא מכוח גירוי חיצוני. גם אדם שאינו חוקר בצורה עצמאית עדיין קונה דעת באופן סביל כששומע שיחות מלומדות, קורא בעיתון, נתקל במחקר בנושא באינטרנט וכיו"ב.

עם ישראל המתואר בפסוק הוא מי שאין לו לב לדעת– קרי- עם ישראל לא משקיע את זמנו בחקר התורה בהבנת העולם, הסיבה והמסובב. ובוודאי אינו נמצא בדרגה העליונה של החקר והלימוד. אבל אין לעם ישראל גם עיניים לראות– הקב"ה הראה להם מסות גדולות, ניסים גלויים, העניק להם בכל רגע ורגע מחסדו. כל אלו לא הועילו, לא גירו את המחשבה ולא עוררו אותם להבנת מקור הטוב השופע עליהם. הם לא התבוננו בסיבת החריגה מן הטבע. קיבלו כמובן מאליו את ההגנה היתירה לה זכו. ואפילו אוזנים לשמוע אין להם. עם ישראל מוצב כאן בעמדה של מי שלא מטה אוזן לחכמת הדורות ואינו נסמך על מסורת האבות על אף שיכול היה להיות ניזון ממורשת הדורות ועדיין להגיע לאהבת ה' וידיעתו. בזה מצהיר משה כי עם ישראל אינו נמצא אפילו בדרגה הנחותה ביותר.

מעבר למוסר הנקודתי ניתן ללמוד מכאן על דרכי הלימוד המרובות, על האפיקים המגוונים שיש להשתמש בהם כדי לקרב את כל עם ישראל לתורה. יש מי שמתחבר באמצעות הסקרנות האינטלקטואלית, יש מי שחוויות החיים מנתבות אותו לשם, ויש מי שהחיבור לשרשרת הדורות ולמורשת העם, לסיפורי אבות.

(כי תבוא תשפ"א)