דמנציה

בספר 'דברים' כלולים בעיקר דברי משה אל בני ישראל לפני מותו, בשנה הארבעים ליציאת מצרים.

בספר ישנם דגשים רבים המעידים על החשיבות של שימור הזיכרון, והחשש מפני השכחה, "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך…והודעתם לבניך ולבני בניך" (שם, ד', ט'). על פי ספר דברים יש לזכור את תקופת שעבוד מצרים, את מה שעשה ד' לפרעה, את הדרך הקשר במדבר, את התלונות, לזכור שד' הוא הנותן לנו כוח, את מעשה מרים ומעשה עמלק.

הטכניקה של העברת הזיכרון לדורות הבאים היא שינון ומסירה בעל-פה. הצורך בשימור הזיכרון אין תכליתו העברת מידע גרידא, אלא באמצעותו מועבר המסר בדבר חשיבות קיום המצוות. הזיכרונות המשותפים, החוויות המשותפות וקיום המצוות מובילים לליכודו של העם. זכירת מעמד הר-סיני וכריתת הברית עם ד' הם הבסיס לאמונתו של העם באלוקיו. הפנייה אל ההיסטוריה יוצרת את הזהות הלאומית, והזיכרון הקולקטיבי מסייע לעמוד על ייחודו של העם לעומת עמים אחרים. משה כאחראי על עיצוב הזיכרון מחליט אילו אירועים יישמרו בזיכרון הקולקטיבי ואלו יימחקו ממנו.

שיטיון או דמנציה הוא ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם, המאפיינת קבוצת מחלות המתרחשות לרוב במהלך תקופת הזקנה. מחלות אלו מתאפיינות בירידה בתפקוד של קליפת המוח ובהידרדרות מנטלית וקוגניטיבית.

מבחינה הלכתית לא קיים נושא מוגדר של "אי צלילות הדעת אצל הזקן". יש בעיה כללית של מעמד אדם אשר אינו צלול בדעתו. חז"ל דנו בבעיה זו בגמרא לגבי דברי ברזילי הגלעדי "בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע" –וקובעת- "מכאן שדעותן של זקנים משתנות" (שבת קנ"ב ע"ב). ברזילי הגלעדי מעיד על עצמו שהוא מתנוון, גם מבחינה שכלית וגם מבחינה תחושתית כתוצאה בלתי נמנעת של גילו המתקדם.

רב מגיב על הדברים ואומר, "ברזילי הגלעדי שקרא הווה" (הוא שקרן), שהרי "ההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא" (השפחה בבית רבי בת 92 ועדיין בעלת חוש טעם חד). ומסקנת הסוגייה היא שתופעות הלוואי שרגילות בזקנה אינן חוק ולא יעבור. לפי זה המושג של זקנה אינו מושג גילי אלא פונקציונלי.

הסוגייה היחידה שדנה באופן ישיר בהגדרתו של השוטה קובעת, "איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו" (חגיגה, ג' ע"ב). האם יש צורך בכל שלושת הסימנים גם יחד או די באחד מהם? ועוד שאלה, האם שלושת הסימנים האלה הינם בלעדיים או רק דוגמאות, והוא הדין בכל תופעה דומה, כגון, "המאבד כל שנותנים לו"? הראשונים נחלקו. לפי רבינו שמחה משפירא, אינו נקרא שוטה אלא מי שיש בו הסימנים המפורשים בגמרא (מובא בב"י אעה"ז, קי"ט). רבינו שמחה מצריך התנהגות חריגה ביותר שכל אדם יכול לאבחן. אבל הרמב"ם אינו סובר כן, וזה לשונו, "כל אדם שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל השוטים ייחשב" (עדות, פ"ט ה"ט). הגדרה לא ברורה דיה, מהו טירוף הדעת ושיבוש הדעת.

חשוב לציין שהמודלים של לקוי נפשי למיניהם שמציבים פוסקי ההלכה אינם זהים עם המודלים שנותנים הפסיכיאטרים. אנו דנים במעמדו המשפטי-מצוותי של אדם, ואנו מעוניינים לדחות עד כמה שאפשר את הגבולות כדי שיישאר חלק מן החברה, וזאת על ידי אינטרפרטציות מקלות למעשיו המוזרים. פירושים התלויים בתכונות נפש שליליות ופירושים התלויים בטיפשות וירידה שכלית, הם פירושים הרואים מעשה חריג זה כשייך לתחום הסביר (עיין מאמרו של הרב שלמה אבינר, צלילות הדעת בימי הזקנה, אסיא, כרך שישי, תשמ"ט).