פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מזה מאות שנים משמשת פרשת קורח כחומר ביד יוצרי הדרשות, והם מהפכים בה ומהפכים בה ומוצאים את שאהבה נפשם. ועדיין תמיהה במקומה עומדת: מה ראתה תורה שהקדישה פרשה כה ארוכה למעשה קורח ועדתו? ושמא אין זאת אלא משום שהמחלוקת היא ממאפייניה הבולטים של ההיסטוריה היהודית. כך, בימים ההם, כך בזמן הזה. מעשה קורח לא נכתב רק לשעתו אלא לדורות. להזהירנו שבכל חברה טמון פוטנציאל של "קורחונצ'יק", קורח קטן, אוליגרך המתעטף בטלית שכולה תכלת, רודף סדרתי אחר מחלוקת, שררה וכבוד, והכל תחת מסווה כבד של דיבורים ריקים כנגד עוול ואי שוויון, וקריאות פופוליסטיות המבקשות ללבות את אש הקיפוח, בנוסח "כל העדה כולם קדושים". קורח, מקים את קואליציית המקופחים עלי אדמות, מדבר בשם "כל העדה", ובעצם מתכוון רק לעצמו ולאנשי שלומו.
כמו בפרשת המרגלים, גם בפרשת קורח מודגשת יכולתו של היחיד להימנע מהליכה אחר ההמון המתהולל, ולעמוד איתן נגד רוחות רעות שמנשבות בשם "רוב העם". און בן פלת, וכמוהו "בני קורח", עומדים בפרץ. על אף הפיתוי הראשוני, אין הם שותפים למעשה המרידה הקורחי. ומכאן מודעא רבה לכל אדם, שלא יאמר "פיתו אותי", "הובילו אותי באף". "המנהיג אשם". תורת האשם אינה תלויה רק במנהיג אלא לא פחות בעם ההולך אחריו, והאחריות האישית מוטלת על כתפי כל יחיד ויחיד.
כדרכו, מבקש מדרש חכמים לפצח את הקוד של פרשה זו. וכך נאמר בו (ילקוט שמעוני פרשת קרח, רמז תשנ): 'רב לכם בני לוי', הרי אמרתי לכם. לא טיפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב? אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר 'את מחתות החטאים האלה בנפשותם'. וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו: שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'; ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש, דכתיב 'כל אלה בנים להימן חזה המלך בדברי האלהים להרים קרן'. אמר: אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני, ואני אובד אותה? ולא ראה יפה לפי שבניו עומדין בתשובה". כהרבה מנהיגים צעירים, שאפתנים, מוכשרים, אמביציוזיים, הוקסם גם קורח מהפוטנציאל הגנטי שלו, וביקש לקצר את הדרך ולזכות בחלק מהתהילה עוד בחיי משה. אין לקורח סבלנות לחכות. כמו מקצרי דרך אחרים, גם קורח סיים את חייו בדרך מפוארת אך בטרם עת.
תגובתו השקולה, המדודה והמתונה של משה רבנו מופיעה כאנטיתיזה למרוץ זה. משה רבנו אינו מגיב מיד. פיו נאלם דום. הוא שומע, מחריש, משתתק וצונח ארצה. "וישמע משה, ויפול על פניו". המנהיג המנוסה, בן השמונים פלוס, יודע שתגובה חפוזה אינה רצויה. הוא ממתין. לפי פירושו של הנצי"ב, לא היה זה גילוי של חוסר אונים אלא מהלך מחושב ומתוכנן היטב. משה רבנו נופל על פניו ומתפלל, ובתוך כך משיג 'רוח הקודש' וידע להשיב דבר. החיפזון מהשטן. רק לאחר שיקול דעת, מחשבה, מתינות, הוא בוחר להגיב, והפעם בתקיפות: " וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר: בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לו,ֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זאת עשו, קחו לכם מחתות! ותנו בהן אש!". המבחן האמיתי, מורנו משה רבנו, אינו בעולם הדיבור אלא בעולם המעשה. לא בפטפוטי דמגוגיה זולים אלא בחומו המאיים של המטבח, בצל המחתות והאש. ומי שאינו יכול לעמוד בחום התנור – שלא ייכנס למטבח.
לא חיפזון, ריצה, התלהמות, אלא מתינות. הבלגה. שתיקה. שמיעה והאזנה קשובה. לפיכך מדגיש הכתוב: "וישמע משה". הרבה מנהיגים ניחנו ביכולת הדיבור, אבל חסרה להם סגולת השמיעה. רק לאחר שיקול הדעת, מחשבה ומתינות, רק אז מגיב משה באמצעות מטה אהרן, "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים". משה רבנו קורא לנו להתבונן במטה החשוף, וכמנהיג בעל חזון רואה בו לא רק את הבליטות והסדקים אלא את הפרחים והשקדים שעתידים להנץ. הכל עניין של חזון וסבלנות.
בהמולת המחלוקת נאלם מעט קולם של "בני קורח", שעליהם מעיד הכתוב כי "בני קורח לא מתו". הגמרא (סנהדרין קי, ע"א) מספרת על סוחר ישמעאלי שהלך בדרך וליד מקום בליעת קורח שמע קריאה מן האדמה "משה אמת, ותורתו אמת, והן בדאים". גם מתוך מעבה האדמה ממשיכים בני קורח לצעוק את האמת. מה חשיבות קריאה זו בשעה שקורח ועדתו כבר אינם קיימים? ולמה דווקא מתוך מעבה האדמה? למה לא מעל פני השטח?
התשובה: כמו, להבדיל, מכחישי שואה, בוודאי יבואו דורות שיגידו שקורח ועדתו לא היו ולא נבראו אלא משל היו. המדרש מלמדנו, שלא ניתן להשתיק קולות של אמת. עצמות שקבורות במעבה האדמה, קולם של השרופים וההרוגים, חייב להמשיך ולהדהד בעולם ולהשמיע את האמת. בני קורח לא מתו. עדותם חיה וקיימת וגם הלקח שלהם לא מת. הוא עולה ובוקע מתוך האדמה, כ"אמת מארץ תצמח". וכמה סמלי הדבר, שבאחד הרגעים המרגשים בלוח השנה היהודי, בראש השנה קודם תקיעת השופר, עולה ובוקע קול ייחודי ואמיתי זה, והכל משוררים בקול: "למנצח לבני קורח מזמור".
תשס"ו
