מערכת שבתוןפרשת אלטלנה (יוני 1948) מהווה אחד מאירועי המפתח הדרמטיים והמעצבים ביותר בתולדות מדינת ישראל. העימות החזיתי, שהתרחש בעיצומה של מלחמת העצמאות, העמיד את החברה הישראלית על סף תהום של מלחמת אחים.
ראשיתו של הסיפור בשנת 1947, טרם הקמת המדינה. האונייה, שנרכשה באירופה על ידי האצ"ל ונקראה "אלטלנה" (שם העט של זאב ז'בוטינסקי), יועדה להביא לחופי הארץ כ-930 מעפילים ומגויסיים, לצד מטען צבאי רב: אלפי רובים, מקלעים, מרגמות, פגזים וחומרי נפץ.
עם הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) והקמת צה"ל, על פי פקודת הקמתו נחתם הסכם על פירוק המחתרות ושילובן בצבא ההגנה לישראל, עליו חתם גם מפקד האצ"ל מנחם בגין.
בעוד האונייה עושה את דרכה לשטח המדינה, פרץ ויכוח נוקב בין הנהגת המדינה לנציגי האצ"ל על חלוקת הנשק ועל שמירתו. בן-גוריון הראה נכונות להגעת האונייה, אך התעקש על עקרון הממלכתיות "צבא אחד ומדינה אחת" ודרש שכל הציוד הצבאי יועבר באופן בלעדי לידי צה"ל. מנגד, האצ"ל התעקש כי חלק מהנשק יופנה ליחידותיו שנלחמו בירושלים (שטרם נכללה שטחית בתחומי המדינה והמשיכה לפעול עצמאית), וחלק נוסף ליחידות האצ"ל שזה עתה שולבו בצה"ל.
מאחורי המחלוקת על חלוקת הציוד עמד חוסר אמון תהומי. בן-גוריון האמין כי מדינה לא יכולה להחזיק במליציות פרטיות, "צבא בתוך צבא", וראה בהחזקת נשק עצמאי על ידי האצ"ל איום ישיר על הריבונות וחשש מניסיון הפיכה. בגין, מנגד, ראה בנשק משאב חיוני להצלת ירושלים הנרדפת, ודרישותיו נבעו מדאגה ללוחמים בשטח ומחשש מפני הנהגה שרדפה את אנשיו בעבר.
כאשר נודע לבגין על הפלגת האונייה מתוך שידורי הרדיו, ללא תיאום מוקדם עם הממשלה, הוא ניסה לעצרה, אך ללא הועיל. הוא יידע את נציגי הממשלה על הגעת האונייה ועל תכולתה, אך הגעתה הפתאומית של האונייה נתפסה בעיני הממשלה כצעד חד-צדדי וניסיון לייצר מהלך בהפתעה. הוראת יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל דאז הייתה להשתדל לפרוק את הנשק מהאונייה ללא שימוש בכוח אש, ולהעביר את העולים למחנות העולים.
בתחילה הגיעה אלטלנה לחוף כפר ויתקין, שם הוקפה בכוחות צה"ל. לאחר שפקע אולטימטום למסירת הנשק, פרצו במקום חילופי אש שגבו קורבנות משני הצדדים. בגין עלה בחזרה לספינה והורה להפליג דרומה לכיוון תל אביב, מתוך מחשבה ששם תזכה האונייה לתמיכה ציבורית. מול חופי תל אביב עלתה אלטלנה על שרטון.
בן-גוריון ראה במיקומה בלב מרכז המדינה קריאת תיגר פוליטית וצבאית. חילופי אש קשים פרצו בין אנשי האצ"ל לבין כוחות צה"ל והפלמ"ח, עד לבוא ההוראה להפגיז את האונייה. פגז תותח של צה"ל פגע באלטלנה והעלה אותה ואת מטענה באש. העימות הסתיים בטרגדיה לאומית: 16 לוחמי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל נהרגו. למרות מחיר הדמים והזעם הרב, מנע בגין אסון כבד עוד יותר כשהורה לאנשיו שלא להשיב אש לעבר חיילי צה"ל: "מלחמת אחים – לעולם לא!".
זהו אירוע המציג את המתח בין חובת הריבונות לבין מחיר הקרע הפנימי.
בפרשת "כי תבוא" מופיע הציווי: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כ"ז, ט'). פסוק זה מסמל את המעבר מאוסף שבטים נפרדים לחברה אחידה המחויבת במערכת חוקים וערכים משותפת. פרשת אלטלנה מסמלת את חבלי הלידה הכואבים של עקרון הממלכתיות – המעבר ממחתרות מגזריות למדינה ריבונית אחת, בעלת צבא אחד.
לצד הברכות, כוללת הפרשה גם פסוקי תוכחה קשים המזהירים מפני התפרקות מוסרית וחברתית. אזהרת החורבן הפנימי הייתה רלוונטית לפני הכניסה לארץ, ב-1948, והיא נותרה מהדהדת עד היום: האיום הקיומי על המפעל הציוני אינו נובע רק מאויבים חיצוניים, אלא גם מסכנת הפירוק מבפנים.
נסיים עם ברית הערבות ההדדית שנכרתה עם הכניסה לארץ בפרשתנו, שבה "כל ישראל ערבים זה בזה". אירוע האלטלנה הציב את המבחן הקשה ביותר לערבות זו. כיום, בנקודה זו – מדינה הנמצאת במלחמה הנמשכת כבר שלוש שנים, יותר מ-1,150 נופלים, מעגלי שכול נרחבים, פגועים בנפש ובגוף, צווי 8 שאינם מפסיקים להגיע לחיילי המילואים, ובעיקר הרבה אזרחים ותושבים המייחלים למציאות של שקט, אחדות – שואל עצמו הציבור הישראלי: האם בנקודה זו נדע אנחנו כעם, נבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות שם למעלה, לערוב אחד לשני? להציב את אחוות האחים מעל היריבות הרעיונית שקיימת עוד מאז?
