רט אבי (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])ערב עזיבתו של משה רבנו בן המאה ועשרים את העולם, לאחר הוצאת העם ממצרים וארבעים שנות מדבר, מדבר משה עם ואל העם דברי סיכום שיש בהם גם סקירה על אירועי העבר, וגם הכנה והיערכות לקראת העתיד.
העם ניצב ערב הכניסה הראשונה שלו לארץ ישראל, והקמת המדינה היהודית בפעם הראשונה בהיסטוריה. זהו אירוע מכונן ומרגש שצופן בחובו סיכוי גדול וסיכון לא קטן בצידו.
משה מדבר על כך שהכניסה לארץ אין פירושה הגעה אל המנוחה ואל הנחלה, ושכל אחד ישב בנחת תחת גפנו ותאנתו ויאמר שלום עליך נפשי.
מזהיר משה שיבואו ימים קשים מורכבים ומאתגרים. ימים בהם הדורות הצעירים לא בהכרח ימשיכו דרך אבות, ויגלו סימני מרד: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם".
זאת ועוד. עצם הישיבה בארץ לא מובטחת, והיא מותנית במצבו הרוחני והמוסרי של העם. עלול להיות מצב שה' יגלה את עמו מהארץ ויפזרם בעולם: "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". גזירת ועונש הגלות הקשה עלולים לקרות לעם ברגע שיפר את הברית אותה כרת עם ה' בחורב.
אלא שבצד הבשורות הקשות הללו, מבטיח משה גם ימים של עתיד טוב, תיקון, תשובה ושיבה: "וְשָׁב ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה..אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ..".
שתי מילות מפתח יש כאן שמספרות את הסיפור היהודי כולו: "וַיַּשְׁלִכֵם" מצד אחד, "וְקִבֶּצְךָ" מצד שני.
ידענו בקורות ימי ישראל אלפי שנות של "וַיַּשְׁלִכֵם". הושלכנו, הושפלנו, נרדפנו ונרצחנו.
והנה במאה הקודמת וביתר שאת עם הקמת המדינה, וביתר עוז בשנים האחרונות, אנו עדים לקיומה ומימושה של המילה השנייה: "וְקִבֶּצְךָ". תהליך שיבת ציון מתרקם ומתקיים ומתעצם לנגד עינינו ממש. ערב ראש השנה תשפ"ז, בערך חמישים אחוז מהעם היהודי שבו הביתה לארץ ישראל לאחר אלפי שנים של "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ אַחֶרֶת". לנגד עיניו ממש אנחנו רואים ברחובות ערי ישראל, ובשדה התעופה, כיצד מתקיים בנו "אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּה".
בצבא לימדו אותנו תמיד שמה שלא יבוא דרך הראש, יבוא דרך הרגליים. חלק מהעולים מגיעים דרך הראש, ההבנה, השכל, וההיגיון האומר שאין קיום ועתיד בגלות.
חלק מהעולים מגיעים דרך "הרגליים" – דרך האנטישמיות, השנאה, האלימות, הפוגרומים ושאר אירועי הגלות המתעצמים ועולים. וכך הפחד, החשש מהעתיד, והשנאה הם אלו המוליכים את העם לשוב לארצו.
רש"י על פסוקי השיבה ארצה אומר: "וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁגָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וּבְקֹשִׁי, כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹחֵז בְּיָדָיו מַמָּשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו כ"ז).
מוסיף על דבריו הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) הכותב על הפסוקים הללו של קיבוץ הגלויות: "וקבצך מכל העמים. אחר שישוב עיקר הגולה מן הגוים. ישוב ה׳ לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה׳ שמה מעט מעט".
זה התהליך. זו הדרך. זו המגמה.
מרבים לדבר בימים אלו של אלול וראש השנה על המילה והמושג 'תשובה'. בדרך בכלל בהקשר ה'דתי' של חזרה בתשובה, ושינוי אורחות החיים.
בפרשת השבוע המילה תשובה מתקשרת למילה 'וְקִבֶּצְךָ'. לשוב בתשובה זה לשוב לארץ ישראל – וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכׇּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה".
בימים אלו של סיכומי שנה, והרהורי תשובה, חשוב לשאת עיניים ולראות כיצד לאט לאט כולם נקבצים ובאים, ושבים בתשובה גיאוגרפית הביתה – אל ארץ ציון וירושלים.
