אבידן יאיר (דירקטור ופעיל חברתי, לשעבר המפקח על הבנקים)ערב הכניסה לארץ והעברת ההנהגה ליהושע, מכנס משה את כל חלקי העם לחידוש הברית ואומר :״אתם ניצבים היום כולכם". התורה אינה דורשת אחידות ואינה מוחקת הבדלים. היא דורשת שותפות בברית אחת, שבה אין ציבור הפטור מן האחריות המשותפת, ואין קבוצה הזכאית לזכויות בלי לשאת בחובות.
הברית נכרתת – "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום", וגם "את אשר איננו פה עמנו היום". זהו בעיניי מסר ציבורי חשוב לפיו האחריות שלנו חלה גם על מי שטרם נולדו, ועל מי שלא יכלו להשתתף בהחלטות שמעצבות את עתידם. מכאן נובעת החובה של ההנהגה לחשוב לטווח ארוך. לא רק מה מועיל לשלטון היום, אלא איזו מדינה אנחנו מותירים למחר.
הפרשה מזהירה גם מפני מי שאומר בליבו ככתוב "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". זו אזהרה מפני שכרון הכוח ומפני התחושה שאדם, הנהגה או קבוצה נמצאים מעל הברית. הכוח שהופקד בידי נבחרי ונבחרות הציבור אינו רכושם. הוא נמסר להם בנאמנות כדי לשרת את הממלכה, לא את המלך; את הציבור, לא את הישרדות השלטון. כאשר נאמנות לאדם מחליפה נאמנות למדינה, וכאשר מוסדות ממלכתיים נתפסים כמכשול שיש להכניעו – הברית עצמה מתחילה להיסדק.
מכאן חשיבותה של פרשת וילך. משה, אינו נאחז בתפקידו ואינו טוען שרק הוא מסוגל להוביל. לעיני כל העם הוא קורא ליהושע ואומר לו – ״חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ״. הוא מחזק את מי שיחליף אותו ומאפשר העברה מסודרת של האחריות. המנהיגות זמנית; המדינה, מוסדותיה והברית בין אזרחיה אמורות להישאר. מנהיגות ראויה נבחנת לא רק באופן שבו היא מפעילה כוח, אלא גם ביכולתה לרסן אותו, להכין את היום שאחריה, להעביר את האחריות באופן מסודר ולדעת מתי ללכת.
האחריות לתיקון אינה מוטלת על כוח חיצוני, ואין לנו רשות ואל לנו להמתין לנס או למושיע. כדברי משה בפרשת ניצבים – "לא בשמים היא״. הדרך ידועה וזו כוללת שמירה על שלטון החוק ועל מוסדות המדינה, חלוקה הוגנת של הזכויות והחובות, אחריות לביטחון ולכלכלה, הגנה על החלשים ושיקום האמון בין חלקי החברה.
"ניצבים-וילך" מציבה אפוא מבחן חד: האם נתייצב כדי להגן על הברית הישראלית, או שנעמוד מנגד בזמן שהיא נשחקת. האחריות מוטלת על כולנו, אך בראש ובראשונה על מי שהכוח מופקד בידיהם. מנהיגות אינה בעלות על המדינה, ונאמנות למנהיג אינה תחליף לנאמנות לממלכה.
