אבנים עם לב אדם

מה באמת כל הסיפור של הקבר? למה אנחנו, כבר מימי אברהם אבינו ועד ימינו, משקיעים כל כך הרבה אנרגיות ורגשות בסך הכל בבור באדמה, המכוסה באבן, שלפני כך וכך אלפי או מאות שנים קברו שם מישהו, שכבר מזמן אין זכר ושריד לגופו שנטמן במעמקי האדמה.
למה אנחנו לא עושים את מה שמבקש יענקל'ה רוטבליט בשיר לשלום:
"מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, כי מר לא יעירו , לא יחזירו לכאן.
איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל…אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".
למה אנחנו לא רוצים ולא מסוגלים להניח להולכים?
ולמה אנחנו באמת מנשקים אבנים על הקיר בכותל, ופלסטיקים על המשקוף בפתח הבית, מזילים דמעה מול אבנים בקבר רחל ומחבקים בגעגוע את האבנים במערת המכפלה ?
אנחנו עם שמתפלל כל בוקר שהקב"ה יתן לשמש לעלות ולבוקר להאיר, ובמקביל עם שמאמין מאד שהזכה שבתפילות אותנו כן תחזיר. פעמים ואנו לוחשים תפילה ופעמים שאנו זועקים אותה, אבל כך או כך מאמינים בכוחה.
כנראה שבאמת אנחנו עם שממש לא רוצה להניח להולכים. אנחנו מאמינים שאיש אשר כבה נרו ובעפר נטמן, אומנם בכי מר לא יעירו ולא יחזירו לכאן פיזית, אבל בכי מר יעורר אותנו ויעורר זכות אבות ויעביר רוע גזרה.
אנחנו לא עם שמנשק אבנים. אנחנו עם שמנשק את מה שמאחורי האבנים. אנחנו לא מנשקים את האבנים הפיזיות והחומריות של הכותל בפני עצמן, אנחנו מנשקים באמצעותן את בית המקדש שהיה ניצב מאחוריהן, ומבקשים מהעומד אחר כותלנו המשגיח מן החלונות והמציץ מן החרכים, שיבנה את ביתנו ואת ביתו בקרוב.
אנחנו לא מנשקים את הפלסטיק בכניסה לבית. אנחנו מנשקים את תוכן הדברים הנמצאים בתוכו ובהם עיקרי אמונתנו, ערכינו וחיינו.
אנחנו לא מנשקים אבנים בקבר רחל ובמערת המכפלה. אנחנו באים להתרפק על אבא ואימא, כמו ילדים קטנים המבקשים חיבוק.
אנחנו ממש לא רוצים להניח להולכים. כן, אנחנו בהחלט יודעים שגופם בעפר נטמן, אבל אנחנו גם יודעים שגם אם בגופם הם כבר לא איתנו- משהו מהם נמצא בתוכנו. אבא ואימא זה אבא ואימא גם אם הם בעפר, וגם אם חלפו חודשיים, שנתיים או ארבעת אלפים שנה מאז.
הקופסאות על הראש והיד, הפלסטיקים על הדלת, והאבן על הקיר או על הקבר הם באמת רק חומר .
לא את החומר אנחנו מנשקים, אלא את תוכו ותוכנו. משם אנחנו מקבלים את הכוחות ואת הכיוון, את הערך ואת הדרך, את המצפון ואת המצפן.
אנחנו חותמים כל תפילה וכל קדיש שלנו בשיר לשלום- שים שלום, וה' יברך את עמו בשלום. אלא שאנחנו מאמינים שאת שיר השלום הזה אנחנו שרים מכוחם של ההולכים בתנאי שלא נניח להם, מכוחם של האבנים אם נשכיל לא להתכחש להם.
יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם.
(חיי שרה תשע"ו)