וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)משה בנאומו האחרון אומר (דברים ל"ב, ב'): "יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי".
טל ומטר שונים זה מזה. המטר יורד בזעף, מכה על הקודקוד ומרטיב עד לשד העצם, ואילו הטל יורד בנחת ומשרה לחות עדינה ורכה. על כן, אמרו חז"ל במסכת תענית (דף ז' עמ' א'): "אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר". חז"ל הוסיפו שם (דף ד' עמ' א'): "כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקב"ה השיבה כהוגן". כנסת ישראל ביקשה מטר והקב"ה השיב כי יתן להם טל.
נעבור מן המשל לנמשל.
דברי מוסר הנמשלים לטל הם לקח החודר עמוק ומשנה תודעה אך מובָּע בדרכי עדינות ונועם, ומשום כך הוא מתבקש בכל עת.
דברי מוסר הנמשלים למטר – הם דברים בוטים המכים באדם במסר מדכא ומדכדך, מנמיך את קומת האדם ומקשה עליו להתאושש ולקום על רגליו בימים של דכדוך. אף בעת פריחה ושגשוג עלול מסר שכזה להרוס את התנופה ולפגוע באישיות. אם כן, יש להבין כיצד ייתכן כי דברי משה הומשלו גם למטר וכמו כן כיצד הומשלו לטל ולמטר בו זמנית, שעה שאלו תרתי דסתרי?
החתם סופר משיב על כך תשובה מרהיבה.
לעיתים די בבושה פנימית של אדם, כדי לשנות אותו ולכפר על מעשיו, ואין צורך בביוש חיצוני.
בגמרא במסכת ברכות (דף י"ב עמ' ב') נאמר: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה, מוחלים לו על כל עונותיו". מבאר החתם סופר: "אין הכוונה שאדם אחֵר מביישו, אלא שהוא מתבייש בינו לבין עצמו".
דבר זה עולה מן הראַיה של הגמרא שלמדה זאת מדברי שאול אל שמואל, בעת ששאול העלה את רוחו של שמואל באמצעות בעלת האוב. כך נאמר שם (שמואל א' כ"ח, ט"ו): "ויאמר שמואל אל שאוּל – למה הרגזתני להעלות אותי?". שאול המלך משיב: "צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה". שאול לא ציין כי האורים והתומים לא עונים לו. הטעם טריוויאלי, שהרי שאול הרג את הכהנים בעיר נוב וממילא לא היה מי שיישא את האורים והתומים. על כן אומר רש"י: "ולא אמר לו גם באורים, לפי שנתבייש ממנו, שלא יאמר לו: אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים, לפי שהרגת את הכהנים". כתוצאה מבושה פנימית זו נמחל לשאול החטא של הריגת כהני נוב, ונאמר (שם פסוק י"ט): "ויאמר שמואל אל שאול – מחר אתה ובניך עימי". "אמר רבי יוחנן: עימי – במחיצתי". כלומר, בגן עדן.
יושם אל לב היטב. שמואל לא הוכיח את שאול ולא בייש אותו. הוא לא אמר לו מילה על אובדן כהני נוב ועל היעדר האורים ותומים. שמואל לא אמר דבר – אבל שאול התבייש בעצמו, ודי היה בכך.
דרשה של רב עשויה להביא אדם לחשוב על מה שעשה, להתחרט עד עמקי נפשו ולהתבייש בעצמו אף כשהרב לא אמר לו דבר באופן אישי. "בשעה שחכם דורש ומזכיר כמה עניני מוסר ודינים ועניינים ברבים, וכל אחד השומע ויודע בעצמו שנכשל בדבר הזה, אעפ"י שהחכם לא כיון עליו ח"ו ולא ידע מזה כלל, מכל מקום הוא מתבייש בינו לבין עצמו. וטובה מכת מרדות אחת בליבו של אדם והקב"ה מוחל עונותיו בשמיעה בעלמא בלי שום מעשה בפועל".
לעיתים הדרשה חריפה. הדברים הם דברי כיבושין. המסר מוטח בשומעים כמטר. מכֶּה על קודקודם. דורש בתוקף ובמפגיע. המילים נוקבות. אבל, הדברים נאמרים לכלל בלי יוצא מן הכלל. בלי לפרט ובלי לפגוע בכבודו של פרט כיחיד. כעת, הברירה בידי כל אחד מהשומעים להפנים בעצמו את הדברים. להתבייש בושה פנימית בלי שיהא בכך קלון חיצוני. במקרה זה, הדרשה גורמת לאדם להתבייש בלי שיש בדרשה כדי לבייש. זוהי אומנות. זו דרשה שיש בה טל ומטר כאחד.
הנה כי כן, דרשה היא מָטָר שיש בו כדי להטיח דברים בשומעים. אך אם אין בה התייחסות לפרט מסוים, הרי שהלחלוחית נספגת בלי שהגבעול יישבר, כדרכו של טל. אפשר לדרוש דרשה שתגרום לאדם להתבייש – בלא שיהיה בדרשה זו כדי לבייש. זו הייתה אומנותו של משה. "יערוף כמטר לקחי – תיזל כטל אמרתי". כך יש לדרוש בפני קהל!
