הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)כשביקש אליעזר למצוא אשה ראויה ליצחק הוא מציב למיועדת מבחן: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה אדוני וגם גמלך אשקה, אותה הוכחתך לעבדך ליצחק". מדוע אליעזר אינו מסתפק בכך שהיא תמלא את בקשתו המפורשת, אלא מצפה שהיא מעצמה תוסיף דבר? ואם רוצה הוא לבדוק אם יש בה ממידת הצדיקים, שאומרים מעט ועושים הרבה, גם אז מספיק שיבקש ממנה: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", ויראה אם היא תגמיא אותו יותר מים ממה שביקש. מדוע הוא מצפה שתוסיף דווקא דבר שלא הזכיר ולא ביקש ממנה, שתשקה לא רק אותו אלא גם את הגמלים?
נבין זאת אם נשוב לביתו של אברהם קודם למפגש עם רבקה. האדם הקרוב ביותר לאברהם היה עבדו אליעזר, שבשלב מסוים אפילו הועידו אברהם להיות יורשו, ככתוב: "והנה בן ביתי יורש אותי". ולמרות תכונותיו הנעלות של אליעזר, הקב"ה מודיעו לאברהם: "לא ירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". כאן שומע אברהם אבינו מהקב"ה שני דברים: א. את פסילתו של אליעזר, ב. שהבן שייוולד לו יהיה ממשיכו.
מיד אחר שנפטרה שרה מזמן אברהם את אליעזר ושולח אותו למרחקים למצוא אשה לבנו יצחק. ובצדק, באותה שעה מהרהר אליעזר לעצמו מדוע לא ייקח אברהם את בתו שלו ליצחק לאשה, כמו שמובא במדרש: "אליעזר היה יושב ושוקל בתו, ראויה או אינה ראויה, אמר: 'אולי לא תאבה האשה ללכת' ואתן לו את בתי, אמר לו (אברהם): אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מדבק בברוך" (שם). נכון שאליעזר עצמו לא היה בטוח שבתו מתאימה ליצחק, אבל ודאי שלא ציפה לתגובה חריפה כל כך מאברהם, שכינהו 'ארור'. ובאמת, מהו הארור שמצא אברהם באליעזר, שלא רק אברהם אלא גם הקב"ה פסל אותו מלהיות ממשיך דרכו של אברהם? מדוע עבדו המסור של אברהם, שהיה מושל בתורת רבו, אינו ראוי להיות המנחיל את תורת רבו לאחרים? תשובה לשאלה זו מקופלת בדרשת חז"ל: "דולה ומשקה מתורת רבו", אמירה שעל פניה נראית כשבח אבל באמת אינה אלא חסרון. "הדולה ומשקה" הוא תלמיד המדקלם את תורת רבו מבלי להוסיף כל חידוש מעצמו. תורה כזו היא בבחינת מים־עומדים שסופם להתעפש. ואכן כבר ראינו אישים גדולים שנפטרו מן העולם, ולהם תלמידים וגם חסידים, ומה ההבדל ביניהם? התלמיד הוא מי שמצד אחד "אינו אומר דבר שלא שמע מרבותיו" [עיין סוכה כז ב] אבל יחד עם זאת יודע להגיד "דברים שלא שמעתן אוזן מעולם" [עיין אבות דרבי נתן פ"ו]. תורת הרב יש לה עתיד רק אם ממשיכיה יודעים לא רק להמשיכה בעיוורון אלא גם לחדש בה, ואת זה עושים התלמידים. מה שאין כן ה"חסיד", הוא מקבל בצורה עיוורת את תורת רבו, והוא "דולה ומשקה", מעביר לאחרים בדיוק מה ששמע מרבו, מבלי להבחין אם דברים שהיו נכונים לשעתם עדיין נותנים תשובה נכונה למצבים המתחדשים. וכבר כתב הראי"ה [אג' ראי"ה שע"ח]: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו".
אחרי פסילתו של אברהם הבין אליעזר את המסר, ועל כן כשבא לבדוק את רבקה, אין הוא מסתפק במבחן של מעשה חסד, לראות אם היא נאמנה לעשות בדיוק את מה שאומרים לה, הוא מבקש לדעת אם היא יודעת גם להוסיף דברים משל עצמה שלא ביקשו ממנה. לכן הוא מבקש ממנה מעט: "הטי נא כדך ואשתה", ורק כשהיא מוסיפה מעצמה ואומרת: "שתה, וגם לגמליך אשקה". אשה כזו שיש בה גם המשך וגם חידוש, היא הראויה להיות השותפה הממשיכה את ביתו של אברהם, ובצדק אמר אליעזר: "אותה הוכחת לעבדך ליצחק".
(חיי שרה תשע"ט)
