הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)פעמים רבות, כשאני מתבטא בנושאים שנחשבים פוליטיים (מתפקוד הממשלה, הכנסת ובג"ץ ועד הרבנות הראשית), לא מעט מגיבים לי שאין זה מכבודי לעסוק בסוגיות האלה. פוליטיקה זה עסק מלוכלך, אומרים לי. למה לך להיכנס לנבכי הכיעור הזה? ישנם אף אלה שטוענים שבאופן עקרוני אין זה ראוי שבעל תואר רב יתעסק בסוגיות פוליטיות. לטענתם, רבנים צריכים לעסוק אך ורק בענייני הלכה ותלמוד תורה, ואילו את ענייני ההנהגה הציבורית עליהם להשאיר לאחרים המתעסקים בכך.
אני מסכים חלקית עם הטיעונים הללו. אכן אין במסורת ההלכה הנחיות ברורות לגבי מבנה השלטון בישראל. מלבד הלכות מלכים לרמב"ם, אין סמכות הלכתית מובהקת שכתבה קודקס מסודר הנוגע לסדרי השלטון בישראל. ואין זה מקרי. כפי שהעיר הנצי"ב על פרשת המלך הכתובה בפרשת 'שופטים', התורה לא חייבה את עם ישראל למנות מלך אלא השאירה זאת לשיקול דעתו ("ואמרת אשימה עליי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי"), שכן "הנהגת המדינה משתנה… ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט". כלומר, צורך השלטון תלויה באופיו של העם, ולכן לעיתים מלך הוא דבר רצוי ולעיתים הוא אינו רצוי. כך שאין הנחיה ברורה בתורה כיצד השלטון בישראל צריך להיראות. זו סוגיה שנותרה פתוחה.
את הנקודה הזו חידד פרופ' אביעזר רביצקי, כשזיהה נכון שאת שיטת המשטר בישראל תמיד ינקנו מבחוץ. "זה מתחיל ביתרו", הוא כותב. "משה ידעו ה' פנים אל פנים, אבל כשזה מגיע לשיטת הארגון החברתי, לא עולה בידו להנהיג סדר הולם, צריך לבוא גוי וללמדו. אחר כך בפרשת המלכות למדנו: 'ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי'. ולימים בספר שמואל כאשר ישימו עליהם מלך, אכן ישימו מלך 'ככל הגויים'". לאמור: שיטת המשטר איננה עניין יהודי בהכרח אלא כללי. זהו דבר משתנה שאותו אנו למדים מן החוץ.
אבל האם זה אומר שאין למסורת היהודית מה לומר בעניינים פוליטיים? פרשת 'שופטים' מוכיחה שאין הדבר כן. הפרשה עוסקת במעמדם ובחובותיהם של השופטים ושל הממנים אותם (רשות שופטת), של הנביאים (רשות ציבורית), של הסנהדרין (רשות מחוקקת), ושל המלך (רשות מבצעת). לעיתים היא יותר מפרטת כיצד הם צריכים להתנהל, לעיתים פחות. אבל ברור שיש לה מה לומר בנושא.
מסתבר, שלמסורת היהודית אמנם אין תמיד מה לומר על אודות מבנה השלטון בישראל, אבל בהחלט יש לה מה לומר בהיבט הערכי של השלטון בישראל. מפרשת 'שופטים' ניכר שהתורה הכירה בכוח של כל מי שאוחז במוסרות השלטון והזהירה משימוש לא נכון בו. היא אסרה על השופטים לקחת שוחד ומינתה מעליהם מוסד עליון; היא הזהירה את המלך שלא לאגור זהב וסוסים, וחייבה אותו ללכת עם ספר תורה כל העת; וגם הזהירה מפני נביאי שקר. המסר העקבי הוא שכל אחד שאוחז בסמכות כפוף בסופו של דבר לחוק התורה, כמו כל אדם מעם ישראל. אין מי שנמצא מעל החוק ופטור מדין וחשבון.
אם מאמצים את הבסיס הערכי הזה, ודאי שעם ישראל לא יוכל לקבל צורות משטר טוטליטריות מסוג כלשהו. לעולם לא תהיה מנהיגות שפטורה מדין וחשבון, שהולכים אחריה בלא שום ביקורת ובחינה. זה נכון ביחס לשופטים, ביחס לאנשי רוח (נביאים), ביחס לרבנים וגם ביחס לפוליטיקאים. הבסיס הערכי הוא דרישתה של המסורת היהודית מהפוליטיקה. ופוליטיקה שתהלום ערכים אלה תיחשב פוליטיקה יהודית.
מהמקום הזה, בוודאי אמור להיות לרבנים מה לומר בענייני פוליטיקה. הם לא אמורים להבין מה צריך לעשות בכל עת; אבל בהחלט הם צריכים לומר מהם הערכים שצריכים לעמוד בבסיס ההחלטות והמשטר הפוליטי. הם צריכים לעמוד ולדרוש מכל מוסדות השלטון – וגם מעצמם – לתת דין וחשבון לדיני התורה, המושתתים על ערכי הצדק והיושר. וכשהם מזהים שהדבר לא נעשה, עליהם להרים קול זעקה וקול תוכחה.
זהו עוד אתגר של דתיות ציונית, שאותו הייתה אמורה להוביל הציונות הדתית. אם הציבור החרדי חולם על משיח שיבוא וינהל לנו כאן את העניינים, הציונות הדתית מכירה שאנו במעשינו מחוללים את העידן המשיחי. ומשכך, עלינו ללכלך את ידינו גם בפוליטיקה ובצורות השלטון. עד כמה הצלחנו לחזור אל הפוליטיקה לא בצורה המפלגתית אלא בהיבט הערכי? על הציונות הדתית לעמוד בראש החץ הדואג לכך. היא הראשונה שצריכה לדרוש מנהיגות של אמת, יושרה, צדקה וחסד. מנהיגות מאירת פנים ולא מתנשאת. זהו אתגר הדתיות הציונית שעוד נדרש לקדם.
