פרידה ממנהיגות מתקנת

בנאום הפרידה חוזר משה רבנו, ה'רועה הנאמן', על חלק מהמצוות ומוכיח את עם ישראל, על כשלונות העבר.
אנו מכירים, להבדיל, נאומי פרידה פופוליסטיים, שבהם המנהיג סוקר את ההישגים הגדולים ומטייח את הכשלונות, נזהר מלמתוח ביקורת על העם, שכן "אין המוכיח מקובל ומרוצה לכולם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם" (רבנו בחיי הקדמה לדברים).
או מכירים גם נאומי פרידה של מנהיגים שחוקים או מתוסכלים, שמטיחים ביקורת ותוכחה ללא אבחנה.
"'אלה הדברים אשר דבר משה', וכו'. מלמד שהיו 'דברי' תוכחות. וכו'" (ספרי דברים א א). נאום הפרידה של משה רבנו כלל ביקורת בונה ותוכחה מתקנת, זהירה, מאוזנת ומדוייקת.
מנהיגותו של משה בתהליך התגבשותו הראשונית של עם ישראל, היא מופת של מנהיגות אוהבת, מעצבת ומתקנת שנזקקה גם לביקורת ותוכחה. "כי זה הייתה אומנותו של משה, וכו'. שלא נמצא בעולם מי שהוכיח לישראל כמשה" (צרור המור דברים א א).
התוכחה והביקורת הן אומנות מיוחדת המצריכה רגישות ודייקנות. הן נצרכות משום שבלעדיהן לא תהיה התקדמות והשתפרות, אולם אם הן נעשות שלא בצורה מושכלת, הן עלולות להפוך מ'תוכחה' וביקורת ל'הטחה' ולעורר אנטגוניזם, שידרדר את המצב. "וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואילו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה" (רבנו בחיי הקדמה לפרשת דברים).
מהו סוד העוצמה המתקנת בתוכחה של משה רבנו?
בראש ובראשונה ביכולתו לבחון את נכונות העם לקבל ביקורת: "מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות" (ספרי דברים פיסקא א). "כי בסבת היות עכשיו זמן מוכן שהיה בסוף מ' שנה, שכבר היו ישראל מוכנים ומיושרים בדרך הנכונה, וראו מה עשה ה' הגדול והנורא, ועבר עליהם מה שעבר" (צרור המור שם).
"שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אומרם ז"ל (יבמות ס"ה ע"ב): 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע', לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח" (החינוך רלט).
" וכן שהביקורת של משה נבעה מאהבה והזדהות עם העם, ומתוך דאגה, תחושת אחריות ואכפתיות לעתידו". (הרא"ש דברים א א).
ומשום שהשאיפה לשיפור עצמי של משה קדמה לדרישת השיפור מהעם. "נמצאת למד שכל מי שהוא מבקש להוכיח את האחרים יוכיח את עצמו תחילה" (מדה"ג דברים א א).
וגם ההקפדה שהתוכחה תהיה בנוכחות כל העם: "אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם, ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב" (רש"י דברים א א).
מעל לכל סגנון התוכחה, הלשון המרוככת המאוזנת והמדוייקת: "ועכשיו דבר אלה הדברים, דברים רכים, דברים מסודרים על נכון" (צרור המור דברים א א). והלשון המרומזת, שמקטינה את ההתנגדות: "לפי שהן דברי תוכחות, וכו' לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז וכו'" (רש"י דברים א א).
משה הולך בדרכו של יעקב אבינו שנפרד מבניו בתוכחה מיוחדת: "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה! ממי למד? מיעקב! שלא הוכיח לבניו אלא סמוך למיתה" (ילק"ש דברים רמז תת). ממנו למדו גם מנהיגי העתיד: יהושע, שמואל ודוד (רש"י דברים א ג). תוכחה של מנהיג לפני מותו, דווקא, עשויה ליצור אפקט של תיקון אפקטיבי יותר (ילק"ש שם).
"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה וכו'. אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט ב). מודל המנהיגות המתקנת והאוהבת של משה צריך לעמוד לנגד עיננו. כדי לקדם את העם צריך, בעת הצורך, גם למתוח ביקורת בונה ומתקנת, ולא לטייח ולחפות על הכשלונות כדי לזכות באהדת הציבור, שכן בכך עלולים להכשיל אותו בדרך אל יעודו.
(דברים תשעו)