שלום כיתה א – גם עבורנו, המבוגרים

דומה שכמעט ואין מי שישכח את היום הראשון שלו בבית הספר. ילקוט מבריק. מצוחצח. מחברות עטופות כהלכה. שוליהן ישרים, עדיין ללא "אוזני חמור", ממתינות לאותיות הראשונות שייכתבו בהן ביד רועדת, בכתב יד יפה, נקי (לפחות עד עמ' 5). הקלמר עמוּס כל טוב. עפרונות מחודדים. צבעים ססגוניים. מחק ומחדד. התלבושת (פעם היה דבר כזה) מגוהצת. הספרים עוד מתבשמים מריח הדפוס. מקראות ישראל, מחברת חשבון. חומש בראשית. סידור. לצד ההתרגשות הגדולה, שקשוק. בלב מפרפר חשש. ליד מי אשב? כיצד תהיה הכיתה? אז בבית הספר, לא רק על הקיר תמונה אלא גם מורה שכותבת באותיות "קידוש לבנה" על הלוח. באותיות מרובעות. "שלום כיתה א'".

ראשית שנה היא מאורע מרגש. התחלה חדשה. המעיין במשנת חכמים יכיר ויֵדַע שבעולמה של תורת ישראל אין "ראש שנה" אחד אלא לפחות ארבעה. יש ראש שנה לשנים, לשמיטין וליובלות, וראש השנה למעשר. ראש שנה לאילן וראש שנה למלכים ורגלים. מסורת ישראל רוויה ב"ראשי שנה", בהתחלות חדשות. כל אחת מהן מביאה בכנפיה תקווה, הזדמנות ואתגר. לתת דין וחשבון על שעבר, ולצפות בתקווה כלפי העתיד.

לוח השנה היהודי נע בשני צירים מקבילים, קווי ומעגלי.

בימים עברו, טרום עידן הטלפון הסלולרי, עוד היינו תולשים כל יום דף מלוח שנה קטן שנתלה על הקיר, רואים כיצד ערמת הדפים הגדושה (שבשוליה הציבו פתגמי חוכמה קצרצרים, מעין "פסוקו של יום") הולכת ומתמעטת מיום ליום. חווים באופן מוחשי את הפסוק "ימינו כצל עובר".

בימינו, עידן הלוחות האלקטרוניים, כמעט ונעלמה לחלוטין תחושה זו. לוח השנה  מעביר אותנו במהירות, בריצה ממש, משנה לשנה. לחיצה קטנה על חץ וכבר אנו במאה ה-22.

לא כן "מעגל השנה" היהודי. לכאורה, הוא מחזיר אותנו לאותו מקום שבו היינו בשנה שעברה. ודומה שלא לחינם מכונה סידור התפילה לחגים "מחזור". שוב ראש השנה ויום כיפור. עוד פעם סוכות ועונת הגשם. כמאמר החכם באדם: "יש דבר שיאמר ראה זה! חדש הוא!", אכן, "כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" (קהלת א, י). ומה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש.

המתבונן יֵדע על נקלה שלמרות ש"כבר היינו כאן", דבר לא נותר כשהיה. כמאמרו של הרקליטוס, "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". חברים טובים וקרובי משפחה יקרים נסתלקו לבית עולמם, תינוקות חדשים נולדו ובאו. וגם המציאות, הפרטית והכללית, נשתנתה ללא היכר.

"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה" (שמ"ב יא, א). תשובה, שיבה, חזרה. לכאורה, רק לכאורה, שבנו אליך שנית. לאמיתו של דבר, הכל השתנה.

על פניו, המונח "תשובת השנה" מבטא את השיבה לאחור, למעשים שהיו, שעל חלקם עלינו להתחרט ולהכות על חטא. אך יש בו גם נקודת התחלה, פתיחת "דף חדש", ציפייה ותקווה לעתיד, לוח חלק שעלינו להתחיל ולכתוב בו מחדש. שלום כיתה א'.

כמה מעולה מעלת התשובה. "אמש היה זה שנוא לפני המקום. משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד" (רמב"ם, הלכות תשובה, ז, ו).

"שנוא. משוקץ. מרוחק. תועבה". מלים קשות. רומסות. חובטות. צורבות את הלב, צורמות את האוזן. שורטות בבשר החי. אגרוף בבטן. סנוקרת ישר לפנים. צלילה לתהומות של דכדוך. שקיעה של ייאוש. נפילה עד שאול תחתיות. חָג. ומועֵד. ונופֵל. כי מעפר אתה. ואל עפר תשוב.

והיום? "היום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד". נופת צופים. צפיחית בדבש.

ניתנת לנו הזדמנות פז לשוב לא רק אל עפר, אלא עדֵי שמים. "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד".

בשונה מדימויו במקרא, נתקבע ראש השנה במסורת חז"ל כיום דין. חמור סבר, רציני, אחד מ"הימים הנוראים", תרתי משמע. מועד שבו פתוחים "ספרי חיים וספרי מֵתים", ובריות בו יִפָּקֵדוּ, להזכירם לחיים ולמוות. מי ברעב, ומי בצמא. מי במים, ומי באש. מי ינוח, ומי ינוע. מי יִשָלֵו, ומי יתייסר.

אכן, עיון במכלול מקורות עולמה של יהדות מלמד שראש השנה אינו רק מועד למתן דין שחשבון בצדו, הכאה על חטא, חרטה על נִגעי העבר. הוא גם הזדמנות נפלאה, מתת שמים, לפתוח דף חדש, להתחיל מבראשית.

בין האפל לנסתר, בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה. קוראים לזה תשובה. ומחכים לבואה.

שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה שבה יימלאו כל משאלות לבנו לטובה.

(ניצבים תשפ"א)