איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)סמיכות היא ביטוי מורכב ומרתק. כאשר חפצים ומקומות נמצאים בסמיכות זה לזה אנו מתייחסים לכך כנקודת מוצא חשובה. אנו נעדיף בדרך כלל שהדברים החשובים לנו יימצאו בסמיכות לנו. אנו נתחשב בכך שישובים מסוימים סמוכים זה לזה או רחוקים זה מזה. לעיתים הפרטים כה סמוכים ביניהם עד שאנו נכנה את המכלול כמצב סמיך, הכולל יחסית תוכן מוצק משמעותי. במקביל, מי שתומך בנו, או מדריך אותנו יכונה לא פעם כמי ש"סומך" אותנו. ומעבר לכל אלה ישנו מצב לשוני מעניין של סמיכות, כאשר שתי מילים עצמאיות ונפרדות יוצרות מושג חדש מתוך יחסים של מילה סומכת ומילה נסמכת. למשל בית ספר, דהיינו הבית של הספר, או להבדיל, בית המקדש, שהוא הבית המייצג את השכינה שבתוכנו.
לא פעם מושגי הסמיכות מעוררים אפשרויות מרתקות. בימים אלה זכינו לחגוג את שמחת תורה. הפירוש המיידי של סמיכות מעניינת זאת היא השמחה שאנו שמחים עִם התורה ובזכות התורה. ביום זה מרוכזת ובאה לביטוי מיוחד שמחת עם ישראל בתורתו, וביטויה בקריאה, בריקוד, בשירה וברינת הלב. אולם צירוף זה מאפשר ושואף למשמעויות נוספות. למשל: לנסות ולברר מהי השמחה האופיינית לתורה. מהי "שיטת" התורה בתחום השמחה האנושית. הרי אפשר לנסות ולברר שיטות הגותיות ואנושיות מגוונות ביחס לשמחה האנושית. לפי חלקן שמחה עשויה להיות מוגדרת בעיקר בסימנים חיצוניים. לפי אחרות שמחה עשויה להתאפיין בהשגה של מצב נפשי מסוים. כפי שהעשיר הוא זה ה"שמח בחלקו", אפשר לטעון למשל שהשמח הוא מי שאינו מתרשם כלל מעושר חומרי בחייו. בהסתכלות מיוחדת זאת אין מדובר רק בשמחה שלנו לקראת התורה, אלא בלימוד והפנמה שלנו מה נחשב לשמחה על פי "שיטת" התורה. לצורך כך ראוי למשל להתעכב על כל המקומות בתורה בהם שורש השמחה מוזכּר ולנסות להסיק מכך מהי שמחתה של תורה. ככל הנראה מדובר במצב תודעתי עמוק שבו "סמוכות" מאד המחשבות והרגשות באדם; ועימָם זמנים ואירועים המקיימים אפשרות ומקורות של שמחה.
ניתן לעבור לשלב נוסף המתייחס לתורה כליְשות מעין עצמאית. אכן ההִצמדות והלימוד מאפשרים לנו לחוש את התורה גם כמולדת, כנפש, כתודעה, כמהות. אז נוכל לכאורה לשאול מהי השמחה של ישות רוחנית זאת? מהו הדבר שמימושו הוא השמחה של התורה; ובאופן מטפורי: במה שמחה התורה עצמה. דומני שמחשבות אלה מתאפשרות ומאתגרות כפועל יוצא למבנה הסמיכות של "שמחת תורה".
דוגמא מקבילה יכולה להיות אהבת ישראל, מושג המלווה אותנו כאומה וכפרטים בכל ימי חיינו. לעיתים אנו משתדלים לבטאוֹ הלכה למעשה, ולעיתים לצערנו השימוש בו אינו נהיר וכֵּן די הצורך. גם כאן הפשט הוא: הבה נלך ונצעד בדרך של אהבת ישראל. נמעיט בריבים ובמחלוקות וניצמד לערך החיוני והיסודי של אהבה בתוכנו. עם זאת ייתכן שלב נוסף. ניתן לשאול גם מה "ישראל" כמהות אוהב או אמור לאהוב?! מובן שקריאה זאת מאתגרת מאוד את כולנו ובעיקר את הנהגת העם. לא רק שאנו דורשים מכל אחד ואחת לפעול לאהבת ישראל, אלא שאנו מבקשים להעמיק ולדעת מהי אותה אהבה, ומה עם ישראל בעומקו וביסודו של דבר אמור לאהוב, ואוהב בפועל. כאן מונחת עלינו החובה לשאוף להבנת הכלל, על רגשותָיו ופעולותיו.
דוגמא אחרונה נוגעת לסיום הקריאה בתורה, גם כן ביום שמחת תורה, וכמובן לקראת פתיחתנו בע"ה מבראשית. "… ויִתמו ימי בכי אבל משה". כאן הסמיכות מתארכת ומורכבת מאוד. הימים שייכים גם לבכי, גם לאבל וגם למשה. "אבל משה", הוא גם כמובן האבל על פטירת משה רבנו, אבל גם מעין מושג עצמאי: האבל המיוחד של העם על משה, ואולי אף מעֵין אבל של משה עצמו שהרי פטירתו וקבורתו פלאיים: "ויקבּוֹר אותו", אומר רש"י: "הקב"ה בכבודו". ומוסיף: "רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו". אכן, סמיכות בין אנשים ובין מילים עבריות לעולם אינה סתמית.
