בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הוציא צה"ל הגדול הודעה רשמית שבה הוא מודה בפה מלא "משימה שיצאנו לבצע פשוט לא הושלמה." מדובר נדיר מאוד, כזה שצריך לחפור עמוק בארכיונים כדי למצוא לו תקדים. אבל בשבוע שעבר זה קרה. צה"ל פרסם הודעה יזומה בה הודה שנכשל.
"כוחות צה״ל ומג״ב פעלו במהלך הלילה במרחב הכפר ג׳אלוד שבחטיבת שומרון, לפיזור פורעים ישראלים ולהגנה על תושבי הכפר, בשעה שתואמה חזרה של משפחה פלסטינית לביתה אותו נאלצה לנטוש לאחר מספר אירועי פשיעה לאומנית נגדה. בשל האלימות, משימת השבתם לביתם לא הושלמה", נכתב בהודעה הצבאית. והיו גם מספרים. למעלה מ-100 פורעים ישראלים שחסמו צירים, הבעירו צמיגים, יידו אבנים לעבר כוחות הביטחון, שרפו מבנים ורכוש פלסטיני, פצעו שלושה לוחמי מג"ב וגרמו נזק לרכב ביטחוני.
האירוע הזה הוא תמצית הסיפור. הצבא ניסה להחזיר משפחה לביתה שנעזב בשל התנכלויות ונכשל. בהודעה הזו, צה"ל למעשה הרים ידיים מול תופעת הצעירים המתפרעים בגבעות. כבר תקופה ארוכה שבפיקוד המרכז משדרים כי הבעיה הזו מניבה להם כאבי ראש קשים, והם אינם רוצים ואינם יכולים להתמודד איתה לבד. זה עולה בדברי אלוף הפיקוד, בהנחיות, בתדרוכים ובכל הזדמנות אפשרית. אצבע מאשימה מופנית לעבר המדינה וגופי הביטחון המקבילים. הטיפול בתופעה, טוענים בצבא, דורש תוכנית לאומית ומאמץ משולב של כל כולם; המשטרה, השב"כ ומשרדי החינוך, הרווחה והאוצר. צה"ל פשוט לא מוכן להיות יותר שק החבטות ומטרה לביקורת אחרי כל אירוע פשיעה לאומנית.
הסיבות לכך רבות, אך בליבת האירוע עומדת אמת פשוטה: לחטיבות ולסד"כ אין מספיק משאבים. פיקוד המרכז, אוגדת איוֹ"ש ואוגדה 98 (החדשה) מתוחים עד הקצה. הלוחמים עסוקים מעל הראש במשימות אבטחה של נקודות התיישבות חדשות שקמו בחודשים האחרונים, במקביל למאבק באיומי הטרור שכבר התפרצו ואלו שמאיימים להתפרץ.
ומה עם המשטרה? שם אמנם מבצעים מעצרים ומנסים לבצע אכיפה, אך בעיקר מנסים להבהיר את גבולות הגזרה. במשטרה היו רוצים לראות את הצבא והשב"כ נכנסים לאירוע בעוצמה רבה יותר. הצבא, מצדו, מנסה לצאת מהאירוע ולהבהיר שמדובר כאמור באתגר לאומי כולל. אלא, שאף אחד לא באמת מקשיב.
ימים ספורים לאחר הודעת צה"ל, הצהיר ראש השב"כ דודי זיני בקבינט כי הוא שוקל להשיב את צווי המעצר המנהליים. קמה סערה. אז באנו להרגיע. הסמכות לחתום על צווים מנהליים שמורה לשר הביטחון וישראל כ"ץ הוא זה שהחליט לבטלם. בנוסף, ראשי השב"כ לדורותיהם, כולל רונן בר וקודמיו, ביקשו לעשות שימוש בכלי הזה גם אחרי האיסור עליו הנחה כ"ץ. מאז הנחיית השר, ביקש השב"כ מספר פעמים לחתום על צווי מעצר מנהליים נגד פעילים מסוימים אך נדחה שוב ושוב. מדובר אמנם במקרים בודדים, אך כולם נדחו על הסף.
כשניסו להילחם בתופעה ללא מעצרים מנהליים, פנו לפתרון האיזוק האלקטרוני. אלא שהכלי הזה נחל כישלון חרוץ. הפורעים למדו איך להתחמק ממנו באמצעות פרצות משפטיות.
אז עם מה נשארנו? עם ראש שב"כ שמנסה בכל דרך לרתום את ראשי המגזר, ראשי הרשויות והרבנים למהלך של גינויים פומביים כאלו שיוציאו את הפורעים היהודים מחוץ למחנה.
קו ישיר ומדאיג מחבר בין כל האירועים הללו. מצד אחד צה"ל שמרים ידיים, ומנגד ראש שב"כ שמצהיר על חזרה לצווי מעצר מנהליים אף שהסמכות אינה בידיו. אלא שצה"ל, כחליף הריבון בשטח, לא יכול להרשות לעצמו להרים ידיים. בקונסטלציה הנוכחית, הרמת הידיים של הצבא לא רק מגלגלת את תפוח האדמה הלוהט לפתחה של הממשלה ומייצרת עוד אלימות, אלא מייצרת סכנה ביטחונית ממשית למדינת ישראל, כפי שמזהירים בפיקוד המרכז עצמו. הפתרון אינו נטישה, אלא שילוב זרועות יעיל ואפקטיבי בין כלל גופי הביטחון.
מנגד, השבת צווי המעצר המנהליים היא לא יותר מפלסטר. זהו אינו פתרון שורש. ניסיון העבר מוכיח כי הצווים הללו אמנם סייעו בטווח הקצר להורדת רף האלימות, אך כעבור כמה חודשים ההתקפות חזרו והתופעה לא נעלמה. פרעות היו גם לפני ביטול צווי המעצר המנהליים.
הגיעה העת להבין כי מדובר בבעיה לאומית לכל דבר. הרחבת ההתיישבות עלולה להיפגע ממנה קשות, ומעבר לכך ביטחון המדינה כולו. כל הרשויות חייבות להיכנס אל תחת האלונקה, במקום להצביע על הגוף השכן ולשאול מה הוא לא עושה. על הממשלה להפסיק לנסח תוכניות מגירה ולהתחיל לבצע בשטח אכיפה נחושה, מיצוי הדין, ומתן גב תקשורתי וציבורי רחב לראשי ההתיישבות כדי שאלו יפסיקו לפחד מהפורעים שבקצה המחנה.
לכך התכוון ראש השב"כ. למהלך שיגדיר את הפורעים כמי שפועלים מחוץ למחנה, תוך יצירת חיץ בינם לבין העשייה המבורכת בהתיישבות. זהו המסר שגם צה"ל צריך לשדר. אסור לכוחות הביטחון להרים ידיים כשם שאסור להם לחזור לשימוש בצווי מעצר מנהליים כשאינם לגיטימיים.
