ספוקויני יעקבמעגל החיים היהודי מתחדש בכל שנה. זה איננו רק סיום התורה ופתיחתה מחדש, מבראשית, אלא זהו נוהג קבוע של התחלה מחדש. כשמסיימים מסכת או פרק וכמובן את הש"ס כולו, מיד מתחילים מחדש. המקור הראשון למנהג זה מופיע בטור ['אורח חיים' סימן תרסט] "וקורין אותו 'שמחת תורה' לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה. ורגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד". זו דינמיקה של התחדשות מתמדת, ממש כמו בבריאה. ובבריאה, לאחר בריאת אדם וחווה מצווה עליהם ה': "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ …" [א' כח']. על מצווה זו כתב חזקוני: "לאחר שסרחו ונקנסה עליהם מיתה, נאמר להם 'פרו ורבו' לפי שהוצרכו לפריה ורביה… ע"י פריה ורביה דוגמת יצירה היא, לכך נכתבה כאן עם היצירה". כבר ממצווה זו ניתן ללמוד על רצונו של בורא עולם כי האדם יהא שותף בתהליך ההתחדשות.
תחושה דחופה של רצון להתחדשות הייתה נחלתם של ניצולי השואה, מיד לאחר השחרור. במחנה העקורים ברגן-בלזן התקיימו כ-50 חתונות בשבוע, יותר מ-7 חתונות ליום. מחברות מסודרות שנכתבו בידי בית הדין הרבני במקום מעידות על כ-2,000 חתונות במחנה. לרבנים שחיתנו לא היה פשוט לחתן זוגות, שכן נדרשו עדויות על היות שני בני הזוג פנויים. המחברות מעידות על עבודה רצינית של הרבנים על-מנת לקיים את רצון הזוגות להינשא.
תחושת הדחיפות להקים משפחה מחדש תרמה לתופעת 'בייבי-בום'. אלפי תינוקות יהודיים נוספו בשנה הראשונה לאחר השואה ויש המשייכים את ריבוי הילדים לאישה יהודייה בארצנו גם היום, לרצון החזק להשלים את המניין החסר.
חלק מהניצולים לא הסתפקו בהבאת נשמות יהודיות חדשות לעולם, אלא פעלו גם למען הזיכרון הלאומי והמלחמה באנטישמיות. אחת מהן, בלאנקה פישר-רוטשילד מגטו לודז'. היא נכלאה עם אמה בגטו והן החזיקו מעמד יחד כארבע שנים. עם חיסול הגטו, גורשה למחנה ראוונסוויק. בלאנקה הייתה 'כשירה לעבודה' ולכן הופרדה מאמה והועברה למחנה עבודה בתת-מחנה של זקסנהאוזן ליד ויטנברג. במחנה זה גויסה לעבודה בכפייה במפעל המטוסים אראדו. במהלך עבודתה במפעל שיתפה בלאנקה פעולה בחשאי עם המחתרת הפולנית וביצעה פעולות חבלה במטוסים הנאציים שהורכבו במקום. באחת הפעמים, בעקבות זיהום קשה באצבע, נפלה למשכב ולא יכלה לעבוד. המפקח הנאצי תקף אותה באכזריות ברגליה ובצלעותיה וכתוצאה מכך נותרה עם נזק קבוע בעמוד השדרה. ב-1.4.1945 שוחררה בידי הצבא האדום הרוסי וחזרה ללודז' לבדוק אם מישהו מהמשפחה שרד. אז גילתה שנשארה לבד בעולם. היא עברה לברגן-בלזן ומשם היגרה עם קבוצת ניצולים לניו-ג'רסי ומשם לקליפורניה, שם נישאה וילדה בת. בהרצאותיה שמה בלאנקה דגש על העזרה ההדדית בגטו שסייעה לה לשרוד ועל הרצון להקים משפחה. היא נהגה לומר: "אין דבר מתוק יותר מהמשפחה"
אליעזר אדלר ששהה אף הוא בברגן-בלזן סיפר: "זה לא יאומן-הרצון של היהודים לחיות. אנשים התחתנו, היו לוקחים חדר אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות… כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה [במחנה ב"ב] אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני אדם, הוצאנו לאור עיתון והפחנו רוח חיים בעצמות האלה… אני זוכר שאמרנו לצעירים: שכחה זה דבר גדול, אדם יכול לשכוח [הכוונה להסחת דעת, ולא לשכחה מוחלטת] מפני שאלמלא כן לא היינו יכולים לבנות חיים חדשים, להתחתן וללדת ילדים אחרי חורבן כה גדול. איכשהו יצר החיים היה כל כך חזק, אבל זה לא העיקר. העיקר, כפי שאני רואה אותו כיום, מה שהציל אותנו היה המאבק על ארץ-ישראל: לעלות לארץ, ללמוד עברית לתת לילדים חינוך ציוני ולהקים מדינה עצמאית. להתחיל הכול מחדש".
Yaakovspok1@gmail.com
