מאבקי זהות כרוח משיחית

המציאות הישראלית בשנים האחרונות לא בדיוק מצטיינת בהרגעת הדופק. הקרע ברחובות, הקיטוב המעמיק וההתנגשויות החזיתיות על דמותה של המדינה מייצרים תחושה קשה של אובדן דרך. אם להאמין לאולפנים, אנו צועדים במדרון חלקלק היישר אל התהום, כשכל מחנה משוכנע שהמחנה השני הוא-הוא האפוקליפסה. אלא שהדיאגנוזה הזו חוטאת לאמת. הטלטלה שאנו חווים אינה סימפטום של קריסת המערכת, אלא חבלי לידה כואבים – ולא פעם די מעצבנים – של ריבונות פועמת. לאחר אלפיים שנות גלות, שבהן היינו אלופים בלשמור על הגחלת, בלהתווכח על שור שנגח ובלהתפלל לגאולה, הוטלנו בבת אחת אל המים הסוערים של ניהול מדינה, צבא וכלכלה. הבעיה היא שאף אחד לא חילק לנו בנתב"ג "חוברת הפעלה לבעלי מדינה", ולכן אנחנו מנהלים את הבית המשותף כמו נהגים חדשים שלוחצים בו-זמנית על הגז ועל הברקס ותמהים למה יש ריח של שרוף.

התחושה שהגענו למבוי סתום חסר מוצא אינה גילוי חדש של המאה ה-21, ואת הפיזור של העשן ואת כיוון המחשבה להתמודדות אנו מוצאים כבר בפרשת השבוע, פרשת בראשית.

התורה פותחת בתיאור המורכב  "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב.(  חז"ל במדרש לא נזקקו למשקפיים פילוסופיים מודרניים כדי להבין שלא מדובר פה בדיווח קוסמולוגי משעמם, אלא במנגנון הפעלה של כל התהוות לאומית:  "רבי יהודה בר סימון פתח: 'והארץ היתה תהו ובוהו' – זו גלות בבל… 'וחשך' – זו גלות מדי… 'ורוח אלקים מרחפת' – זה רוחו של מלך המשיח"  (בראשית רבה, פרשה ב, סימן ה (. חז"ל מנסחים כאן תובנה נוקבת: האי-סדר והחשיכה אינם פנצ'ר במערכת, אלא חומר הגלם ההכרחי שמתוכו צומחת הקומה הבאה. אי אפשר להגיע לסדר ולאור בלי לעבור קודם דרך הבלאגן של הערבוב. התוהו אינו קץ הבריאה, הוא פשוט השלב שבו המטבח עדיין מלוכלך לפני שהארוחה מוכנה.

את הדינמיקה הסוערת הזו היטב להגדיר הפילוסוף וילהלם פרידריך הגל, שהסביר שההיסטוריה אינה מתקדמת דרך ניצחון מוחץ של צד אחד, אלא דווקא מתוך התנגשות חזיתית בין עמדות מנוגדות – תזה מול אנטי-תזה – שמתוכה נולדת סינתזה גבוהה ומורכבת יותר. הצעקות בכיכרות והוויכוחים הסוערים על אופי הדמוקרטיה או שוויון בנטל אינם הוכחה לכך שהשתגענו, אלא ניסיון נואש ומבורך לנסח, לראשונה מזה דורות, את "הלכות המדינה" שלנו. תסיסה רעיונית סוערת, גם כשהיא מעלה את הטמפרטורה בחדר, עדיפה בהרבה על הקיפאון השקט והאדיש של חברה שוויתרה על זהותה.

אז איך עוברים מהתוהו אל הבנייה מבלי לפרק את הבית? הפרשה מציבה את נקודת המפנה הראשונית "וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הָחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ד). הבדלה אינה הרחקה מתוך איבה או ניסור של המדינה לשניים, אלא שרטוט מודע וחד של גבולות ומקומות. המבוי הסתום שאנו נתקעים בו שוב ושוב נובע מהניסיון המופרך לכפות אחידות מלאכותית – לרצות שכולם יחשבו, יתלבשו ויצביעו בדיוק כמונו – או לחלופין מהרצון למחוק את כל הגבולות עד שלא יישאר דבר. המודל המקראי תובע מאיתנו בגרות אחרת: הכרה בכך שהמחנות השונים – החרדי והחילוני, השמרני והליברלי – אינם תקלה שיש לתקן, אלא חומרי הגלם ההכרחיים של אותה היצירה.

כאן נכנסת לתמונה תפיסתו של הפילוסוף עמנואל לוינס, שהזכיר לנו כי אחריות מוסרית אינה נמדדת ביכולת שלנו לאהוב את מי שמסכים איתנו על כל סעיף, אלא דווקא בנכונות לקחת אחריות על האחר – דווקא משום שהוא שונה ממנו לחלוטין. הגיעה השעה לתרגם את הרעיון הזה מסיסמאות נאות אל שטח המציאות: במקום להמשיך לחלום על "הכרעה טוטאלית" שבה מחנה אחד מוחק את השני, הגיעה העת לנהל את המחלוקת באמצעות מנגנונים מעשיים של אוטונומיה הדדית ושותפות הוגנת. בשטח זה אומר, למשל, מעבר מהתכתשויות בכנסת לשולחנות עגולים ברשויות המקומיות, שבהם מסדירים את פני המרחב הציבורי, השבת והחינוך מתוך חלוקת משאבים הוגנת ולא מתוך תחושת כיבוש פוליטי; זה אומר להציב קו אדום ברור בתקשורת וברשתות נגד דה-לגיטימציה של היריב, מבלי לעדן את הוויכוח העקרוני עצמו; ובעיקר, זה דורש מאיתנו כאינדיבידואלים לסגור מדי פעם את המסכים המקטבים ולפגוש את השכן מעבר לרחוב בעשייה אזרחית וכלכלית משותפת.

המשבר הישראלי הנוכחי אינו תחילת הסוף, אלא שעת כושר היסטורית. הפתרון לא יגיע מאיזה הסכם פוליטי מפותל וזמני שנחתם באישון לילה במלון, אלא משינוי תפיסתי ומעשי עמוק: ההבנה שהתוהו אינו קץ הבריאה, אלא נקודת ההתחלה שלה. מלאכת הבנייה של הבית הישראלי לא הסתיימה – היא נמשכת ומתעצבת בכל יום מחדש, והעובדה שחם בתוך אתר הבנייה רק מוכיחה שעדיין עובדים פה.