השכל שמעל השכל

השכל וההיגיון הם אדנים יסודיים בעולם ההלכה אולם הם אינם הנדבך היסודי

ממבט מודרני, קרוב לוודאי שהתנהלות קרח תזכה לשבח. התביעה מן המנהיגות להעמיד עצמה לביקורת מתמדת אינה רק לגיטימית, אלא אף הכרחית מראיה של התנהלות פוליטית תקינה. יותר מכך. בן ימינו היה ודאי משתמש במונח 'שקיפות' כדי לתאר את אשר ביקשו קרח ועדתו.

על רקע זה, התנהלותו של משה רבנו נחזית כ'תגובת יתר', רגשנית וקיצונית. זאת ועוד, מבחן המחתות והמטות בנוסף למיתתם נראה מיותר, שהרי מיתתם של החוטאים מהווה ראייה ניצחת לעמדת משה. מדוע ולמי היה צריך להוכיח דבר נוסף לפני מיתתם המשונה? יש כאן הפרדה בין שני שלבים; הוכחה ועונש, ברם, העונש הנורא הוא לכאורה הטוב שבהוכחות במקרה זה!

אפשר כי התיאור המבעית של חז"ל לאירוע הנורא יוכל לשפוך אור על תמיהות אלו: "ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם צצית (במדבר טו) קפץ קרח ואמר למשה אתה אומר ונתנו על צצית וגו' טלית שכולה תכלת מה היא שיהא פטורה מן צצית, א"ל משה חייבת בצצית, א"ל קרח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטר אותה, בית מלא ספרים מהו שתהא פטורה מן המזוזה, א"ל חייבת במזוזה, א"ל כל התורה כולה רע"ח פרשיות שיש בה כולן אין פוטרות את הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית, א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת קרח סימן ב).

על פי תיאור זה, קרח לא קיבל את היסקיו של משה בתורה שבע"פ בהיותם לא רציונאליים דיים בעיניו! הוא לא מרד בסמכותו של משה כמנהיג אלא כיוצרה של התורה שבע"פ! קרח, שפיקח היה, לא מימש את הבטחת הבורא למשה במעמד הר סיני שלפיה- "וגם בך יאמינו לעולם". ומהיכן שאב קרח שפיקח היה את כוחו לעמוד נגד גדול הנביאים? משכלו! מכוח מחשבתו הבהירה! מן ההיגיון הצרוף!

בנקודה זו בדיוק, הוא ניסה להוכיח בדרך רציונאלית לחלוטין כי משה רבינו חלש בלוגיקה הלכתית וממילא  גם בהחלטות הפוליטיות המחייבות הגיון לטעמו. בשל כך הוא סבר כי משה טעה באופן חמור ביחס אליו ואל משפחתו הבכירה. קרח ניסה להעמיד את 'בחירותיו של משה' על אדני ההיגיון האוניברסאלי הצרוף, תוך התעלמות מכוחו האמוני והסגולי של משה רבינו, אשר היה מחובר אל הקודש באופן רצוף. חז"ל הוסיפו על תמונה זו גם את כוחו הנבואי של קרח כדי להצביע על מקור נוסף למוטיבציה ה'קורחית'.

משה רבינו, שהבין את חומרת המצב במהלך הלילה, לא ביקש מן הקב"ה להמיתו ואת עדתו מיד, אלא 'שיחק' באותו המגרש ובאותם הכלים ממש למען העם הצופה ולמעננו, הדורות הבאים. שני השלבים, מבחן המחתות ועונש המוות, היו תשובה מדויקת לבעיה אותה הציף קרח. הוא תכנן וביצע שני מבחנים (מחתות ומטות) בעלי יסוד הנחזה להיראות רציונאלי. בחירה מפורשת באמצעות 'תופעה טבעית' לכאורה, שאחרון היהודים הצופים רואה ומבין בחושיו הבסיסיים. אבל, וזה העיקר, בכך הוא הוכיח וקבע כי ההפרדה בין רציונליזם ואי-רציונליזם  הינה בסופו של דבר מלאכותית. הכל טבע והכל נס ומקור שניהם אחד.

החיוב במזוזה גם בבית מלא ספרים – אינו היסק סילוגיסטי! השכל וההיגיון הם אדנים יסודיים בעולם ההלכה אולם הם אינם הנדבך היסודי בהא הידיעה. לכל העולם יש שכל אבל ליהדות יש גם שכל שמעל השכל!

להערות:hazutg@gmail.com

(קרח תשפ"ב)