ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת בראשית פותחת במילים הגדולות ביותר שאפשר לפתוח ספר: "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ". בתוך פסוקים ספורים נבראים אור וחושך, ים ויבשה, צומח וחי, שמש וירח, ולבסוף האדם. אך אולי דווקא הקיצור המופלא הזה בא ללמדנו שהשאלה המרכזית של התורה איננה רק כיצד נברא העולם, אלא מה יעשה האדם בעולם שניתן בידיו.
הרב יונתן זקס ניסח זאת באופן חד: "התנ"ך מקדיש לדיבור על האנושות מקום רב לאין שיעור מזה שהוא מקדיש לדיבור על א-לוהים. לבורא אינסופי קל לבנות בית לאנושות. לכן מספר הפסוקים המתארים את בריאת העולם קטן. לנו, לעומת זאת, הסופיים והנטועים בזמן, קשה לבנות בית לא-לוהים. זאת הסיבה לכך שבניית המשכן משתרעת בתורה על פני שטח גדול בהרבה. אנחנו מתעניינים בבריאה הא-לוהית, אבל א-לוהים מצידו מתעניין בבריאה שלנו, בעולם שאנו יוצרים".
זוהי אולי אחת השאלות הגדולות שמציבה בפנינו פרשת בראשית: לאחר שהקב"ה ברא את עולמו, איזה עולם אנחנו יוצרים?
האדם נברא "בצלם א-לוהים", והדמיון הראשון שבין האדם לבוראו הוא כוח היצירה. אלא שאצל האדם היצירה מתחילה עוד לפני המעשה – במילה. הקב"ה בורא בדיבור: "ויאמר א-לוהים יהי אור – ויהי אור". גם אנו בוראים עולמות במילים. מילים יכולות להעניק שם, משמעות, נחמה וזהות; והן יכולות גם לטשטש, להסית, להשפיל ולהעלים אמת. "גבולות השפה הם גבולות העולם", קבע לודוויג ויטגנשטיין. מה שאין לו מילים, לא באמת נקלט. משום כך למכבסת מילים יש כוח כה גדול בעיצוב התודעה.
לא במקרה גם המשימה הראשונה הניתנת לאדם היא לקרוא שמות לברואים. מתן שם אינו עניין טכני. מי שנותן שם קובע במידה מסוימת כיצד תיראה המציאות. גם כיום מוטלת עלינו אחריות לקרוא לדברים בשמם, לא לעדן רוע באמצעות ניסוחים נוחים, אך גם לא להשתמש במילים כדי לשלול צלם אנוש מן הזולת.
מכאן נמשכת התורה אל סיפור קין והבל. רצח האדם הראשון איננו רק מעשה של אלימות. הוא גם ניסיון להתחמק מאחריות: "השומר אחי אנוכי?" והשאלה הזאת ממשיכה להדהד מאז ועד היום. התשובה של ספר בראשית ברורה: כן. האדם נברא יחיד, אך איננו רשאי לחיות כאילו הוא יחיד בעולם.
שלוש שנים אחרי טבח השבעה באוקטובר, קשה לקרוא את הפסוקים הללו מבלי לשמוע בהם הד נוסף. חן ארצי סרור כתבה: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מבארי. מכפר עזה. מאופקים, משדרות. חייב אדם, כל אדם, לראות את עצמו כמי שהיה ביישובי עוטף ישראל שעל גבול עזה בשבת המרה של שמחת תורה. להסכים להיות עד לאירוע הקשה בתולדות המדינה ולשאת את העדות הזו כל ימי חייו".
יש בדברים הללו הד לציווי המקראי לזכור לא רק אירוע, אלא חוויה: התורה אינה מסתפקת בידע היסטורי. היא מבקשת להפוך זיכרון לאחריות מוסרית. הפילוסוף עמנואל קאנט ביקש לבסס את המוסר על התבונה; דיוויד יום ראה באמפתיה וברגש את המקור להכרת הזולת. התורה מוסיפה דרך שלישית – הזיכרון. זכור מה היה לך, ומתוך כך דע מה מוטל עליך.
בפרשת בראשית האדם אינו מוזמן לשבת בגן עדן וליהנות מעולם מוכן. הוא מצוּוה "לעבדה ולשמרה". העבודה והשמירה הן תנאי לקיומו של העולם.
במובן זה יפה כל כך שירו של ביאליק:
"מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב? מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב? וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב? לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!"
אין זו רק שירת החלוציות. זהו כמעט פירוש מודרני ל"לעבדה ולשמרה". העולם איננו נשמר מעצמו. חברה איננה נבנית מעצמה. משפחה, קהילה ומדינה אינן מתקיימות מכוח משאלה בלבד.
ברל כצנלסון, שהקדיש את חייו לבניין האומה, ידע להזכיר שהבניין הזה אינו עשוי רק מאבנים אלא מלבבות. אבן, מרגע שהונחה, נשארת במקומה. לב האדם "תמיד זע, תמיד מתפכח או מתלהב מחדש". לכן בניין אנושי טעון תמיד התחדשות ובדיקה.
ואולי משום כך נפתחת התורה בבריאה ולא בהתגלות. לפני שנשאל במה אנחנו מאמינים, היא שואלת מה אנחנו יוצרים. לפני שאלת הדעה באה שאלת האחריות.
"גם למראה נושן יש רגע של הולדת", כתב נתן אלתרמן. פרשת בראשית שבה בכל שנה ומציעה לנו רגע כזה: לא בריאת עולם חדש ממש, אלא האפשרות להביט מחדש בעולם הקיים ולשאול מה אנחנו מוסיפים לו.
בראשית איננה רק מה שעשה א-לוהים ביום הראשון. בראשית היא גם ההזדמנות שניתנת לאדם בכל בוקר – להתחיל שוב, לקרוא לדברים בשמם, לזכור, לשמור, לעבוד, לתקן, ולברוא מעט יותר אור במקום שבו מצא חושך.
