הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שלוש סיבות מרכזיות עומדות בבסיס הדלקת נרות חנוכה. ראשונה בהן היא הדלקת הנרות המציינת את השמחה הגדולה על הניצחון, "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך…והדליקו נרות בחצרות קדשך". שניה בהן היא הזיכרון של נס פך השמן, שאף שאין אנו יודעים בבירור מפני מה התחולל (שהרי טומאה הותרה בציבור), הוא הזיכרון האלוקי הניסי של המאורע. שלישי בהם הוא זיכרון המקדש. רבי זרחיה הלוי, בעל המאור, מבסס את פסקיו בעניין איסור השימוש בנרות חנוכה, על הרעיו היסודי שזו כעין מעילה, במצווה שנועדה לזכור את מנורת המקדש.
הצירוף של שלושת היסודות האלה הוא צירוף חיוני, והוא אף צריך להיבנות בדרך זו. יש לו גם מסר לדורות. מאורעות החיים שאנו חווים כעת, זקוקים להפחת רוח חיים וגבורה באופן משמעותי. דומה כי השתררה עלינו רוח חולשה. רוח חולשה נושבת בעמדות המדיניות והביטחוניות – גם לדעת אלה הסבורים כי שלום הוא בהישג יד, ויש להסכים לתשלום מחיר נורא עבור שלום, ברור כי אין לעשות מהלכים כתוצאה של חולשה, והניסיון להגיע להסכם עם אויבים מעמדת חולשה מכשיל את עצמו מיניה וביה. רוח חולשה נושבת גם בענייני פנים, ובמאבק על דמותה היהודית של מדינת ישראל. חולשה היא תכונה ומידה המגשימה את עצמה, וכשאין הפחת רוח של אמון ביכולת לשנות ובעוצמה הגדולה המציתה אש בלבבות, המציאות אכן הופכת להיות כזו.
החשמונאים לא היו חלשים, כי אם מלאי רוח גבורה, והחלטה אמיצה יצאו למאבק הן על הדמות הרוחנית של האומה והן על העצמאות המדינית והחרות העצמית. בשעה שאנו מדליקים את נרות החנוכה, אף אנו צריכים לכרות מחדש את הברית עם הגבורה, ואף אנו צריכים לחדש את הייעוד הגדול לפעול בשני תחומים אלה ללא מורא.
גם זיכרון הנס חיוני למשמעות קיומנו עתה. אחד ההסברים הנודעים לחיוניות נס פך השמן הוא הצורך להכתיר את הניצחון על היוונים בכתר אמוני. לא רק כוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, כי אם ד' הוא שנתן לנו כוח לעשות את החיל. הצירוף המופלא בין מעשה אדם למעשה שמיים הופיע גם במעשה החשמונאים. הדלקת הנרות בזמן הזה אף היא באה להזכיר לנו את כל אלה. ראשית – זהו יום בו אנו מחדשים את ההודאה לריבונו על עולם, על הנס המלווה אותנו גם בימינו אנו. נס כן קרה לנו, ואף שלא מאצנו פך שמן, אנו רואים עין בעין בצעדי שיבת ד' לציון, ואנו כחולמים. שנית – אף אנו נדרשים להעלות על ראש שמחתנו שם שמיים, ולהזכיר לנו באופן מתמיד, כי ישועת ד' שאירעה לנו מכוחו של ריבונו של עולם היא מופיעה, והיא אף מחייבת חיזוק אמונה וביטחון בדבר ד', ובקיום מצוותיו.
ועל כולנה מצויה בחנוכה חובת חידוש הקשר והזיקה למקדש. עוד קודם למאבקים הגדולים על הריבונות בהר הבית, אנו חייבים להטמיע אותו בתוך ליבותינו פנימה. חג החנוכה הוא היום בו יש לברר כיצד הפכה השאלה "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר", לשאלה אותה שואל חלק גדול מאתנו "לשם מה אנו צריכים בכלל מקדש" ? זהו היום שנועד לחולל את החשיבה הזו, מתוך הסתכלות על מאבקם של החשמונאים, והמרכזיות של טיהור המקדש בתוכו. בימים אלו אנו מופקדים על הניסיון לעורר את הזיקה למקדש, להשיב את הציפייה לקשר דו-סטרי עם ריבונו של עולם, לדבר על השראת שכינה ועל שמחת בית השואבה, להיזכר בחוט השני של יום הכיפורים ובשאיפה ליראות את פני ד' אלוקים שלוש פעמים בשנה, ואת כל אלה להפוך לחלק אינטגרלי מחיינו. הנרות הללו שאנו מדליקים יחדשו בנו את הגבורה, את האמונה ואת הזיקה למקדש, ויאירו את דרכנו כאש ההולכת לפני המחנה.
(וישב תשס"ד)
