על החיים ועל המוות

הפטרת פרשת מקץ (שתיגנז בשל חנוכה), עניינה משפט שלמה. שתי נשים שילדו בנים בסמוך זו לזו, באות אל המלך ורבות על ילד אחד חי. זו אומרת – בני הוא, והאחרת מכריזה – אני ילדתיו. כיצד יכריע המלך?
"ויאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת" (מלכים א , ג'/ כ"ה).
מה פשר החלטה זו? האם איבד המלך את שיקול דעתו?
וודאי שלא. המעיינים בפסוקים מבינים, כי המלך שלמה צפה מלכתחילה את המהלך כולו וידע במדויק לאן הוא יוביל, בעוד המון העם הביט במחזה מזועזע ומוטרד כשבמחשבתו סוף אחר…
תופעה דומה, נזכרת גם בפרשה. בעוד החרטומים וחכמי מצרים לא ידעו כיצד לפרש את חלומותיו של פרעה, יוסף ראה בבירור את המסר ואף הציע דרכי התמודדות עם המציאות העתידית שחזה.
נראה, כי שני אישים אלו ניחנו ביכולת מופלאה לצפות מהלכים רבים קדימה. ברצוני לטעון גם, כי שניהם חוננו באומץ לב ובהבנה עמוקה של סוד האלוקות ושל נפש האדם.
ילד חי וילד מת
לכאורה, השאלה העומדת בבסיס סיפור שתי האמהות הוא – "של מי הילד הזה?".
ואולם שלמה המלך מבין משהו שאין מדובר כאן רק בילד החי. מדובר במציאות מורכבת הרבה יותר, הכוללת, גם רובד סמוי. ההכרעה אינה רק של מי הילד החי, אלא גם – של מי הילד המת. ממנה ישתמע גם מי מבין האימהות תזכה בחיים ומיתתכנס אל תוך אובדן.
גזרת המלך להמית את הילד החי מבטאת את נכונותו, בעודו עוסק בשאלה של חיים, להתעמת חזיתית עם נוכחותו המשתקת והעוצמתית של המוות. עמדה אמיצה זו, וידיעתו העמוקה אהבת אם מהי, היא אשר הוציאה את האמת לאור.
נוכחותו של המוות טמונה גם בביוגרפיה האישית של יוסף. גם שם ישנו ילד חי וילד מת, כאשר יוסף נחשב הבן שמת ובנימין הילד החי.
במהלך קורותיו עם אחיו מבין יוסף, כשלמה המלך, כי סיפורה של משפחת יעקב אינה רק סיפורו של הילד החי. יותר מכך – כל חיי המשפחה סובבים עדיין סביב הפצע שהותיר יוסף, הילד "המת". ("נפקד – נוכח", כך מכונה בפסיכולוגיה מצב בו אדם שנעדר באופן פיסי מן המציאות היומיומית, נוכח בה מבחינה פסיכולוגית ומשפיע על תפקודם של אחרים.)
ננסה לדמיין את חייו של בנימין לו היה אחיו בחיים. סביר לשער כי אובדנו הטראגי של האח הבכור (מאֵם) והאהוב, נתן את אותותיו במשפחה כולה ובגידולו של הבן הצעיר בפרט. תופעה זו מוכרת בקרב משפחות שכולות.
"ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך"
החיים והמוות, כמו השמחה והכאב, הנוכח והנעדר, כולם כרוכים זה בזה. את זאת מבינים שני המנהיגים. הם כרוכים זה בזה במהותם, בהיותם פנים שונים של ביטוי האלוקות בעולם. כמה קשה לקבל את "תורת ההפכים" הזו!
רובינו חיים על "תדר" מוגבל. אנו בוחרים להתנהל בתוך "רדיוס" של עובדות הנראות לעין, ופעולות הניתנות להסבר ולעיכול. העיסוק בסמוי ובמשמעות הקיום, נדמה מרתיע ומאיים.
יוסף ושלמה (ולהקשרינו – גם מתתיהו ובניו), אנשים בשר ודם, אשר ליבם לב חכם ורוח ה' בקרבם, פרצו באומץ לב החוצה, אל מעבר ל"אזור הנוחות" של ההתמודדות האנושית. הם עשו זאת בזכות יכולתם יוצאת הדופן להתבונן בקב"ה ובמהלכיו בראייה כוללת ואינסופית. נקודת מבט זו אפשרה להם לפעול "מחוץ לקופסא", לפתור בשם ה' את הבלתי פתיר ולזכות להנהיג את ישראל.
(מקץ תשע"ו)