שתלתם ניגונים בשדה נחמיה

זכיתי להיות בתחילת השבוע שותף לאירוע, שכל מי שנכח בו חש שהוא נוטל חלק בעוד פרק בהיסטוריה של העם והלאום היהודי בארץ ישראל.
הקיבוץ שדה נחמיה, הסמוך לקריית שמונה, והמשתייך לתנועה הקיבוצית, הוקם ב 1940 על ידי קבוצת עולים מהולנד, צ'כיה ואוסטריה, ונקרא על שם נחמיה דה-לימה, שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית ההולנדית. בשנים האחרונות הקיבוץ, כמו רבים אחרים, נמצא בתהליכי הפרטה.
[אגב- הקיבוץ הוקם על אדמות שנקנו מהכפר הערבי א-דוארה…מה שלא בטוח שהיה עובר היום את מבחני התקשורת והבג"צ…].
מה זה קיבוץ, ומה היו במשך שנים רבות יחסי הקיבוצים לענייני דת ומסורת- אנחנו יודעים.
והנה השבוע, בתיווכו של הרב יצחק קקון, ראש המועצה הדתית בקריית שמונה, התקיים בקיבוץ טקס מרגש ומדהים של הכנסת ספר תורה. את ספר התורה תרמה משפחת רענעררט הצדיקה, שידה רב לה בכל מה שקשור לחסד, לתורה ולהתיישבות בארץ. הספר נתרם לזכרו של סא"ל משה מועלם ז"ל, שנהרג באסון המסוקים, אסון שהתרחש ממש מעל שמי הקיבוץ, הסמוך לשאר ישוב.
כותרת האירוע הייתה- 'אותם שמיים'. אותם שמיים מעל הקיבוץ ששם חגו המסוקים בעת התרסקותם, הם אותם השמיים החוזים עתה בהכנסת ספר התורה בקיבוץ.
האירוע היה מדהים, מכיוון שהמחזה הזה של עשרות בחורים מישיבת ההסדר בקריית שמונה, רוקדים ביחד עם חברי הקיבוץ, ועם חיילי החטיבה המרחבית, עם בני משפחת מועלם, והאורחים – הפסיפס הייחודי הזה, ההתרגשות, השמחה והריקודים- הוא הוא חוק הלאום של העם היהודי. זה העם היהודי במיטבו, ששום חוק או התפלספות תקשורתית או מניפולציה פוליטית לא יבלבלו אותו מתחושת הזהות היהודית והלאומית העמוקה, הבריאה והטבעית שלו.
זאת ועוד. אנשי הקיבוץ, בראשות כמה מהוותיקים, שכבר ראו ועשו כמה דברים בחייהם, החליטו על הקמת בית כנסת מפואר בקיבוץ, וכבר החלו בתהליכי תכנון, איסוף כספים, ארגון תקציב וכדומה. בע"ה בחנוכה תשע"ו, נבוא לחנוך את בית הכנסת ולהדליק בו את הנרות הישנים והחדשים שחוברים להם יחדיו.
במהלך הריקודים, שאלתי את אחד מוותיקי הקיבוץ, ומיוזמי האירוע, למה בעצם הם עושים את זה? מה פתאום קיבוץ בונה בית כנסת ומכניס ספר תורה?
תשובתו הייתה מדהימה- תקשיב, הוא אמר לי, לכולנו יש כמה שלבים בחיים שלנו. כשהגענו לקיבוץ היינו צעירים אידיאליסטים מלאי התלהבות. לנגד עינינו עמדו מילות המנון האינטרנציונאל:
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל- מָחָר – הַכֹּל.
בינתיים התבגרנו, ראינו עוד דבר או שניים בחיים, הבנו שהמציאות היא יותר מורכבת מסיסמאות ומנאומי כיכרות. והנה, אנחנו כבר מזדקנים, ואנחנו חושבים גם על מה שהיה פעם בילדותנו לפני ה'מרד הקדוש', ומה בעצם אנחנו משאירים לילדינו ונכדינו, בני דור ההפרטה והאייפון, ואנחנו מרגישים שזה הדבר הנכון לעשות- להקים בית כנסת וספר תורה- שיחברו אותנו חזרה אל עצמנו, ואת ילדינו לאותם ערכי מסורת בסיסיים שעליהם גדלנו, בהם מרדנו, ועתה אנו רוצים לשוב ולהתפייס איתם.
שמעתי והתרגשתי. לנגד עיני עלו וצפו מילותיה של המשוררת פניה ברגשטיין בשירה המופלא 'שתלתם ניגונים':
'שתלתם ניגונים בי אימי ואבי, ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי, עתה הם עולים וצומחים
עתה הם שולחים פאורות בדמי, שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אימי, בדופקי נעורים ושבים '
השבוע זכיתי לראות מבעד לדמעות ההתרגשות, כיצד הניגונים שנשתלו אי שם במאה הקודמת, עולים וצומחים לתפארת בבית הכנסת החדש בשדה נחמיה ובספר התורה שהוכנס לתוכו.

(ויצא תשע"ה)