הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם מי שנהג שלא כשורה יכול לשוב ולתפוס תפקיד מנהיגותי ? לשאלה זו היבטים רבים, ודומה כי יהודה בן יעקב מלמד אותנו בפרשת השבוע את אחד העקרונות החיוניים הפותחים את השער בפני מי שסרח. מכירת יוסף רשומה של שמו של יהודה. אמנם, מול האלטרנטיבה שבני יעקב ביקשו לחולל – השלכה לבור כדי להרוג אותו רק ב׳גרמא׳ ולא בידיים – בוודאי שטובה מכירתו לישמעאלים, אך לא תמיד הבחירה הטובה בין שתי אפשרויות גרועות היא המעניקה את מעמד הנוהג כשורה; לעולם אסור לשכוח כי יש לבחור (אם ניתן) בדרך שהיא הטובה ביותר לכתחילה, ובמקרה של מכירת יוסף הדבר הנכון לעשותו היה להתייצב מול האחים כולם, למנוע את ההשלכה לבור, ולהשיב את הנער אל אביו, על אף כל העוינות הגדולה שהייתה כלפיו. את זה לא עשה אף לא אחד מהאחים, כולל יהודה, ועל כן הצעת המכירה מכתימה אותו.
בשבוע שעבר, בהקשר אחר (סיפור תמר), למדנו מיהודה את התנאי הראשוני להתמודדות עם נפילה מכל סוג שתהיה – החובה להודות. יהודה התייצב מול הציבור כולו, אמר כלפי תמר ״צדקה ממני״, ביאר מפני מה היה הצדק עימה ובמה חטא הוא שנמנע מלהשיא את שלה בנו לתמר, ונשא אותה בעצמו. סיפור זה הוא שהוליד את אורו של משיח, שכן שערי תשובה ותיקון לא ננעלים בפני מי שנוטל את האחריות על עצמו. חשוב להדגיש כי קיימת שחיקה גדולה בימינו במינוי ׳נוטל את האחריות׳, שכן לא די במילים ובאמירות שונות, שכן אין אדם נמדד אלא במעשיו, ובנכונות שלו לעשות את מה שנדרש כדי לכפר על מעשיו. כאמור, בשבוע שעבר למדנו מיהודה כי משמעות האחריות לדידו היא נשיאת תמר, ובכך לא זו בלבד שהוא מתקן את מה שעיוות כלפיה, אלא שהוא גם בונה עימה ביחד את עולם התיקון.
עיקרון זה בא לידי ביטוי בצורה משמעותית גם בתחילת פרשת השבוע שלנו. נכונותו של יהודה לשבת כעבד במקום בנימין אחיו אינה יכולה להיות מנותקת ממכירת יוסף. הוא עצמו מזכיר את העובדה בנאומו בפני יוסף, מדבר ברגישות ובאחריות על יעקב אבינו ש׳נפשו קשורה בנפשו׳, ומוכן לסכן את היקר ביותר לאדם – את חרותו. משמעות נשיאת המשא הכבד של עולם התיקון אפוא אינה נעצרת בתנאי ההכרחי המילולי של ההודאה, אלא מחייבת מתן מענה – מהו עולם התיקון שאדם נכנס אליו, ומה הוא נוטל על עצמו כדי לשקם את מה שנפל בו.
מעשיו של יהודה מבליטים את הצבע החיוור והעלוב של הביטוי שקנה לו אחיזה בציבוריות הישראלית ״ הוא שילם את חובו לחברה, ועל כן הכל מתחיל מהתחלה״. אדם שנענש אינו חייב לאף אחד שום דבר, לא שילם דבר, והחברה אינה גובת מיסים או מתקנת תיקונים. אדם שסרח חייב לתקן, וזאת לפחות בשני צעדים: הצעד הראשון הוא ההודאה כל עוד הוא מתכחש למעשיו, עוטף אותם בעטיפות שווא, ומתנכר לאחריות שלו כלפי האחרים – אין הוא יכול לשוב עוד למעמד ציבורי כלשהו, שכן בכך הוא גם לא מקבל על עצמו את שנדרש ממנו, והוא גם טוען למעשה כי אין למערכות הציבוריות משקל בקביעה האם הוא אשם אם לאוו; אולם בכך אין די, ורק כשהוא עושה את כל שהוא יכול כדי לתקן את שעיווה – נפתחים בפניו השערים להתחדשות הגדולה. זו הבשורה הגדולה של עולם התשובה והתיקון הציבוריים שלימד אותנו יהודה בן יעקב, ומכוח זה הפך להיות מולידו של אורו של משיח.
(ויגש תשע"ו)
