עו"ד פרופ' אבי וינרוטבמסכת מגילה דף ז' עמ' ב' נאמר "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". שואל רבי לוי יצחק מברדיטשב בספרו "קדושת לוי", כיצד חויבנו לשתות לשכרה בפורים, הרי שכרות היא מידה מגונה. ב"מורה נבוכים" חלק ג' פרק ח', כותב הרמב"ם כי התקבצות בני אדם להשתכר "ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערווה העושים את צרכיהם זה בפני זה", כי כאשר אדם נצרך לנקביו זהו "ענין הכרחי ואין לו תחבולה לדחותו. אבל השכרות הוא ממעשי האיש הרע בבחירתו". כיצד ייתכן כי אדם יציין מאורע כה חשוב של נס פורים ע"י מעשה של שכרות?
רבי לוי יצחק מבאר כי מטרת השתייה אינה לריבוי שמחה והוללות, אלא להגעה למצב שבו מבין האדם שעולמו מתנהל גם בלי שיקול דעתו: "אדם המבסם את עצמו – הוא בלי דעת. ובשעת השכרות כשהוא בלתי דעת, אין הבדל בין 'ארור המן' שכוונתו לעולל רעה לחברו, לבין 'ברוך מרדכי' הרוצה לעשות טובה. והכל לטובה, כי מה שהכין המן עץ למרדכי – לבסוף נתלה עליו הוא עצמו ועשרת בניו, וכן מה שיעץ המן לאחשורוש להרוג את ושתי, ולעשות גדולה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, היה הכל לטובת ישראל. כוונת המן הייתה להרע לישראל, אולם ה' הפך זאת לטובה שלא מדעת המן".
הדין של "עד דלא ידע" אינו רק שיעור השתייה המחויבת, אלא מבטא את תכלית השתייה, לאבד את הדעת העצמית ולהבין כי מבחינת גורלו של אדם, אין הבדל בין כוונתו של המן להרע לו לכוונתו של מרדכי להיטיב לו, ומה שקובע הוא רק רצון ה'.
נמצא כי מצוות היום בפורים היא לאבד את הדעת העצמית ולהבין כי האדם אינו מכוון את מה שקורה בעולם. אכן, "אם שותים – לא נוהגים", ללמדך זה שנוהג ומוביל את המאורעות, אלא הוא מונהג. האדם יושב ליד הנהג של אירועי חייו. הוא רק נחזה כמי שמנווט, אך בפועל המזיק והניזק – שניהם "בובות על חוט" ודעתם וכוונתם אינה משנה דבר. אדרבה, אדם נושע רק לאחר שהוא שֹם את הדעת האישית שלו בצד, ומכיר בכך שהכל בידי שמיים.
