הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בשעת החופה, ובסעודות השמחה בשבוע שלאחריה, אנו מברכים ברכה שלעתים אין אנו מפנים תשומת לב מתאימה לעוצמתה: ״אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד״. זו ברכה מיוחדת במינה משתי סיבות עיקריות. ראשונה בהן היא התיאולוגית – העובדה שאנו מברכים ברכה על צלם דמות ותבנית של הקב״ה היא בעייתית מאוד. מו״ר הרב ליכטנשטיין זצ״ל היה נוהג לברך אותה בנוסח הגאונים, ״אשר יצר את האדם בצלמו, ובצלם דמות תבניתו התקין לו ממנו בנין עדי עד״. בנוסח זה מייחסים את הצלם והדמות לאדם ולא לקב״ה.
שניה שבעוצמות שבברכה זו טמונה בהדגשה מחודשת של מהותו של האדם: "צלם א-לוהים״. אנו מחדשים את הברית המיוחדת שנכרתה בין הקב״ה ובין האדם. הקב״ה הפקיד בפרשת הבריאה את האדם על עולמו. בסופה של בריאת העולם נאמר שהקב״ה סיים את מלאכת הבריאה, ״ויכל א-לוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״, ומי שמופקדים מעתה והלאה על רדייה בדגת הים ובעוף השמיים, על פריה ורביה וכדו׳ – הם הזכר והנקבה שנבראו בבריאה, ובורכו על ידי הקב״ה.
כמו יסודות אחרים שנאמרים בתורה ניתן לקרוא את הפסוקים בצורה מצומצמת – ציווי על פריה ורביה, ורדיה בדגת הים ובעוף השמיים – ובכך לסיים את החובות העולות מהפסוק. אולם, כפי שאין אנו קוראים פסוקים רבים אחרים בתורה בהיבט המצומצם שלהם, אלא בדרך רחבה וכוללת, הפסוקים האלה צריכים להיות מצפן ההתנהגות האנושית שציוותה עלינו התורה.
אנחנו אחראים לעולמו של הקב״ה. אנו אחראים לקיומו. אנו אחראים לשמירה עליו; אנו אחראים לקיומם של הדורות הבאים; אנו אחראים לשמירת המינים השונים שברא הקב״ה בעולם; אנו אחראים לכל המערכת הכוללת של המשכיות הבריאה שהופקדנו עליה. זוהי החובה הראשונה הכתובה בתורה, והיא יסוד ההתייחסות שלנו למעמדנו בבריאה ולחובות שלנו. התורה פתחה בכך, ולאור דברי הרמב״ן על סדר התורה, יש לפתיחה הזו משמעות מרחיקת לכת מבחינת משקלה היסודי.
אחד האסונות הגדולים יותר היא שיטת המגרות – מה ששיך לקבוצה אחת גורם לקבוצה אחרת לברוח ממנו, ומה שמזוהה עם ׳שבט׳ אחד גורם ל׳שבט׳ האחר לברוח ממנו. צריך להשתחרר מהתפישה שנושאים אלה שייכים ל׳שמאל׳, שהם מהווים חס ושלום אלטרנטיבה למחויבות לקומות גבוהות יותר של קיום מצוות, שהם יוצרים עבודה זרה חדשה, או מכל הכללה אחרת. כמו בכל נושא – במקום שיש אורות יש גם צללים, וצריך לברור את התבן מן המוץ; כמו בכל נושא – הפרזה וקיצוניות עלולים להביא לתוצאה ההפוכה; כמו בכל נושא – חילוקי דעות על פרטים אינם צריכים למנוע את ההסכמה על הקווים הכלליים והחשובים; כמו בכל נושא – צריך גם לשים לב למחירים של התערבות עוצמתית מכוח צלם א-לוהים, ולנזקים שהיא גורמת, מעודף עשייה.
התורה היא שהורתה לנו שנבראנו בצלם א-לוהים. זהו היחס שאנו צריכים לראות בו את עצמנו, בצד ההכרה כי אנחנו גם אחד מחלקי הבריאה, הקטנים מאוד מול ריבונו של עולם. זו אינה תפישה חילונית, אלא הבסיס היסודי ביותר של התורה.
(בראשית, תש"פ)
