ספוקויני יעקב"וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים…" [יא, א]. רש"י: שפה אחת: לשון הקודש. "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" [יא' ו']. האם הבעיה העיקרית של אנשי דור הפלגה הייתה השפה? לדעת אברבנאל השפה שימשה כאמצעי בידי נמרוד להפוך לדיקטטור המושל בכוח הזרוע. נמרוד, לדעתו, ניצל את האחדות לטובת עצמו כדי שיוכל למשול בכוח על נתיניו.
לעומתו, סבר רבי יצחק עראמה בעל 'עקדת יצחק', כי השפה שימשה בידי הדור כולו כדי להשיג את מבוקשו. וכך כתב: "אנשי הדור ההוא למה שהרגישו בעצמם, המצאם על שפה אחת כולם גם ברצון מוסכם, גזרו בדעתם שתכלית המיוחד להם הוא הקיבוץ המדיני ושזה המעולה שבתכליות האנושיות. הם לא חטאו במה שחשבו זאת, אלא במה שישבו שם וראו זה העסק תכלית לעצמו ולא שמוהו דרך אל תכלית גדול ממנו שהוא עסק ההצלחה הנפשית". חטאם היה אפוא, שהפכו את האחידות שבשפה למכשיר פסול שבאמצעותו רצו למרוד בה'. השפה היא דבק לאומי מלכד, אלא שיש לעשות באמצעותה שימוש חיובי.
pexels-freestocksorg
כך חשב ופעל גם הרב יהודה חי אלקלעי שסבר כי השימוש בשפה העברית יסייע לתחייה מחודשת של עם ישראל בארצו. הרב אלקלעי חידש כידוע, את רעיון הגאולה הדו-שלבי. קודם 'גאולה טבעית' – באמצעות הקמת מדינה יהודית בא"י ורק אח"כ גאולה משיחית. "הגאולה תבוא קמעא קמעא ותחילתה בשנת ת"ר שנת רצון לה' ". הוא הגה תכנית מעשית לקוממיות זו ובמסגרתה החייאת השפה. מרגע שכתב זאת, פרסם את כל פרסומיו התורניים בעברית ולא בלאדינו, וכתב: “הכרח גדול הוא אצלנו לקבץ פזורנו מארבע כנפות הארץ להיות לאגודה אחת, כי בעוונותינו הרבים מפוזרים אנו ומפורדים מאד איש מאחיו, כי לכל מדינה ומדינה יש להם [ליהודים] כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד, מה שמפריד הקיבוץ ומעכב הגאולה". הרב אלקלעי לא זכה לראות בהתגשמות חלומו, אך אין ספק שתרם רבות להכשרת הלבבות למטרה זו.
כידוע, אליעזר בן-יהודה [פרלמן] והמשורר ח.נ ביאליק חידשו כ"א כמה מאות מילים בעברית ונאבקו להחדרת השפה כשפת דיבור מובילה בא"י. זה לא היה קל, במיוחד לא במוסדות להשכלה הגבוהה, שכן ספרי הלימוד העיקריים היו בגרמנית ובצרפתית. על רקע זה התרחשה "מלחמת השפות" [1913] כאשר הטכניון שהוקם בחיפה נדרש ע"י הבעלים, רשת 'עזרה', ללמד בשפה הגרמנית. המורים, בראשות בן-יהודה ודוד ילין ובגיבוי ציבורי נרחב, פתחו בשביתה. הם דרשו לתרגם את הספרים לעברית וללמד בשפת הלאום. הם ציטטו את פרץ סמולנסקין: "בלי שפת הלאום לא עם אנחנו". המאבק הצליח ואחרי כחודשיים הסכימה הנהלת 'עזרה' ללימוד רוב המקצועות בעברית.
לצד ההצלחה, נוצרו לא מעט קשיים, שכן רוב היהודים שעלו לארץ לא שלטו בשפה והמשיכו לדבר וליצור בשפות האם. עיקר הקצף יצא על שפת האידיש העשירה. המוסדות הציוניים חששו מאוד מהמתחרה. 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות' הטילה [1949] איסור על העלאת סרטים ומחזות באידיש. האיסור לא היה פשוט, שהרי זו הייתה שפתם העיקרית של העולים שהגיעו ממזרח אירופה. נוגעת ללב במיוחד בקשתה של “להקת הגמדים”. בני משפחת אוביץ' ממרמורש נמוכי הקומה, שהקימו להקת תיאטרון מצליחה בשם “להקת ליליפוט”. הלהקה הופיעה בשירה ונגינה ברומניה, הונגריה וצ’כוסלובקיה. במאי 1944 גורשו בני המשפחה לאושוויץ, שם משכו את תשומת לבו של הרופא פושע המלחמה ד”ר יוזף מנגלה, “מלאך המוות מאושוויץ”, ועברו סדרה של בדיקות שונות לצורך מחקריו בתורשה. הם בקשו להחריג אותם מהוראה זו לצורך פרנסה. המועצה נתנה להם התר לזמן מוגבל. כעבור שנתיים, בלחץ הציבור בוטל האיסור. למרות זאת, העברית ניצחה והפכה לשפה הלאומית היחידה (השפה הערבית מוגדרת כבעלת מעמד מיוחד) של מדינת ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com.
