יעקב ספוקויניאחרי הניצחון המבריק של יהודה המכבי על צבאו של גיאורגיאס בקרב על אמאוס [165 לפה"ס] ביטלו הסלווקים את גזרות הדת, אך עדיין לא ויתרו על השלטון ביהודה. שוב נעשה ניסיון סלווקי לפרוץ לירושלים, והפעם דרך בית-צור מדרום, אך נהדף בידי יהודה וחייליו.
תבוסתם פתחה את הדרך לירושלים, כמסופר בספר מקבים: "וִיהוּדָה אָמַר לְאֶחָיו הִנֵּה נָגְפוּ אוֹיְבֵנוּ נַעֲלֶה לְטַהֵר אֶת הַמִּקְדָּשׁ ולחנכוֹ: וַיַּקְהֵל כָּל הַמַּחֲנֶה וְיַעֲלוּ הַר צִיּוֹן: וַיִרְאוּ אֶת הַמִּקְדָּשׁ שׁוֹמֵם וְהַמִּזְבֵּחַ מְחוּלַל וְהַשְּׁעָרִים שְׂרוּפִים וּבַּחַצֵרוֹת גְּדֵלִים סְבָכִים כְּמוֹ בַּיַּעַר אוֹ כְּמוֹ בְּאַחַד הֶהָרִים וְהַלְּשָׁכוֹת שׁוֹמְמוֹת: וַיִקְרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם וַיִבְכּוּ בְּכִי גָּדוֹל וַיַעֲלוּ אֵפֶר וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה וַיִתְקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה וַיִּצְעֲקוּ אֶל הַשָּׁמַיִם: אָז אָמַר יְהוּדָה לַאֲנָשִׁים לְהִילָּחֵם אֶת אֲשֶׁר בִּמְצוּדָה עַד אֲשֶׁר יְטַהֵר אֶת הַמִּקְדָּשׁ:
"וַיִבְחַר כֹּהֲנִים תְּמִימִים חַפֵצֵי תּוֹרָה: וַיִטְהֲרוּ אֶת הַמִּקְדָּשׁ וַיוֹצִיאוּ אֶת אַבְנֵי הַשִּׁיקּוּץ לְמָקוֹם טָמֵא:… וַיקחוּ אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת עַל פִּי הַתּוֹרָה וַיִבְנוּ מִזְבֵּחַ חָדָשׁ כָּרִאשׁוֹן: וַיִבְנוּ אֶת הַמִּקְדָּשׁ וְאֶת פְּנִים הַבַּיִת וְאֶת הַחֲצֵרוֹת קָדְשׁוֹ: וַיַעֲשׂוּ כְּלֵי קֹדֶשׁ חֲדָשִׁים וַיָבִיאוּ אֶת הַמְּנוֹרָה וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת הַשֻּׁלְחָן לַהֵיכָל: וַיִקְטְרוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַעֲלוּ אֶת הַנֵּרוֹת אֲשֶׁר בַּמְּנוֹרָה וַיָאִירוּ בַּהֵיכָל:… וַיַעֲשׂוּ אֶת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ יָמִים שְׁמוֹנָה וַיַקְרִיבוּ עוֹלוֹת בְּשִׂמְחָה וַיַקְרִיבוּ זֶבַח שְׁלָמִים וְתוֹדָה: וִיפָאֲרוּ אֶת פְּנֵי הַהֵיכָל בַּעֲטָרוֹת זָהָב וּבְמִשְׁבְּצוֹת וִיחַנְּכוּ אֶת הַשְּׁעָרִים וְהַלְּשָׁכוֹת וַיַעֲשׂוּ לָהֶם דְּלָתוֹת.
"וַתְהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה בָּעָם מְאוֹד וְתָסֵר חֶרְפַּת גּוֹיִים: וַיקַיֵּם יְהוּדָה וְאֶחָיו וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת יְמֵי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ נַעֲשִׂים בְּמוֹעֲדָם שָׁנָה בְּשָׁנָה יָמִים שְׁמוֹנָה מִיּוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים לְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו בְּשִׂמְחָה וָגִיל".
זו הייתה אתחלתא דגאולה. עברו עוד 27 שנים עד אשר זכתה יהודה להיות עצמאית. כאז, כן בימינו. בחנוכה תרע"ח [1917] הגיע גנרל אלנבי לירושלים כמשחרר ארץ הקודש. אלנבי הגיע אחרי שניצח את הקרב הגדול בבאר שבע ופתח את הדרך לכיבוש כלל א"י מידי העות'מאנים. חודש חלף מאז החליטו הבריטים על הצהרת בלפור, אך טרם פרסמוה ברבים. למרות זאת, התקבל אלנבי בידי יהודי ירושלים כמושיע. לא כך קיבלוהו הערבים. ראש העירייה הערבי, חוסיין סלים אל-חוסייני, חשש שהתותחים הבריטים ירסקו את העיר וביקש להיכנע. הוא ארגן משלחת כניעה וצעד עמה לעבר הכוחות הבריטים מצפון לעיר.
חיל החילוץ הבריטי הגיע באותה שעה לקבר שמואל הנביא, והתמקם שם. עד מהרה, התברר כי חסרים להם ביצים וגפרורים. שני עובדי מטבח יצאו לכיוון רוממה להביא את המצרכים החסרים. בדרכם, ראו מרחוק אנשים צועדים עם דגל לבן. "בטח יש להם גפרורים", חשבו, "נוכל סוף כל סוף להדליק סיגריה".
להפתעתם, פגשו אנשי המטבח את המשלחת הערבית, שהתלהבה להיכנע לכוחות הבריטים. "אנחנו רק חיילי מטבח", אמרו להם. אחרי כמה הפצרות, הסכימו לקבל מהם את נייר הכניעה, בתנאי שימתינו לקצין שלהם. הם מיהרו לחזור לבסיס להזעיק את הקצין התורן.
בינתיים, חלפו במקום שני סיירים בריטים והם דרשו מהמשלחת הערבית להזדהות. הללו הציגו את מסמך הכניעה. כמה שעות אח"כ, הגיע קולונל ווטסון וניאות לקבל את כתב הכניעה. נערך מסדר קצר, ובו מסר ראש העיר לידי ווטסון את כתב הכניעה.
ווטסון דיווח למפקדו על כתב הכניעה, אך הלה טען כי לא ייתכן שעיר הקודש תיכנע בפני קולונל. הדיווח הגיע לגנרל אלנבי, מפקד כלל הכוחות הבריטים. אלנבי דרש לעשות טקס מכובד בנוכחות קהל רב. יומיים אח"כ הוזמנו תושבי העיר לצפות בטקס. הם התייצבו משני צידיו של רחוב יפו מבית החולים שערי צדק הישן ועד לשער יפו. המשלחות הערבית והבריטית צעדו עד לשער. שם ירד אלנבי מסוסו, קיבל את כתב הכניעה ואמר כי לא ייכנס לעיר ככובש אלא כצליין [עולה רגל]. כך החל השלטון הבריטי, שנמשך עד לעצמאות ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
