ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת נח מציבה בפנינו שאלה החורגת מסיפורו של אדם אחד ומבול שהתרחש בראשית ההיסטוריה: כיצד יכול אדם לשמור על צלם אנוש בעולם שנשחת, כיצד יוכל לראות נכוחה בתוך מבול של קולות, דעות ופחדים, וכיצד ימצא את הכוח לבנות מחדש לאחר שהמציאות המוכרת חרבה?
התורה מתארת עולם שבו ״רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״, עולם שבו ״וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״. לא רק יחידים נכשלו, אלא החברה כולה איבדה את דרכה.
ויקטור פראנקל קבע שגם במצבי משבר וקיצון, לאדם נותר החופש לבחור את עמדתו מול הנסיבות. אין פירוש הדבר שאנו שולטים בכל המתרחש סביבנו, אלא שגם כאשר המציאות נכפית עלינו, נותרת בידינו מידה של חירות פנימית: כיצד נגיב, במה נאמין, אילו ערכים נבחר לשמר ואיזה אדם נהיה בתוך הסערה. נח לא יכול היה לעצור את המבול, אבל הוא יכול היה לבנות תיבה. הוא לא יכול היה לתקן לבדו את דורו, אבל יכול היה להציל את משפחתו ואת בעלי החיים ולהכין תשתית לעולם חדש.
אלא שהתיבה איננה רק מבנה של עץ וכופר, היא גם משל למרחב הנפשי והרוחני שאדם בונה לעצמו כדי שלא ייסחף בזרם. בימינו אנו נתונים למבול מסוג אחר: שטף בלתי פוסק של חדשות, סרטונים, תגובות, האשמות ודעות נחרצות. בתוך הרעש הזה קל לשכוח שהמחשבה שלנו אינה תמיד עצמאית כפי שנדמה לנו. אמונות חברתיות, הרגלים תרבותיים והשתייכות למחנות משפיעים על האופן שבו אנו מפרשים את המציאות.
הסופרת אנאיס נין כתבה: ״אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם, אנחנו רואים את הדברים כפי שאנחנו״. המשפט הזה מזמין אותנו לבחון לא רק את המציאות אלא גם את העדשות שדרכן אנו מתבוננים בה. האם אנחנו מחפשים עובדות או רק אישור למה שכבר חשבנו? האם אנחנו מקשיבים למי שחולק עלינו, או ממהרים לתייג אותו? האם אנו מסוגלים לעצור לרגע לפני שאנחנו משתפים ידיעה, מגיבים בכעס או מצטרפים להמון?
פרופ׳ אוריאל סימון כתב: ״כפי שלא נוכל לתאר לעצמנו את העולם ללא פרחים וללא שקיעות שמש, כך לא נוכל לתאר אותו ללא כתבי הקודש. הפרחים מקנים לעולם יופי וכתבי הקודש מקנים לו קדושה, שפירושה קרבת א-לוהים ותחושת רוממות בעבודתו. אכן עולמנו היה דל ללא סיפורי המקרא על יוסף, משה ושמשון״. גם סיפור נח הוא מן הסיפורים המאפשרים לנו להתבונן במציאות האנושית ממרחק של אלפי שנים, ובכל זאת לזהות בה את שאלות השעה: אחריות היחיד, סכנת ההשחתה המוסרית והיכולת להתחיל מחדש.
לאחר המבול נשלח נח אל העולם, והקשת בענן נעשית אות לברית בין הקב״ה לבין הארץ וכל אשר בה. הקשת אינה מבטיחה שלא יהיו עוד משברים. היא מבטאת את האפשרות לחיים גם לאחר החורבן ואת מחויבותו של האדם לעולם שניתן לו. תקווה, במובן הזה, איננה ציפייה פסיבית שהכול יסתדר מאליו. הרב יונתן זקס הבחין בין אופטימיות לתקווה: אופטימיות היא אמונה שהמציאות תשתפר; תקווה היא אקטיביות, לקיחת אחריות ופעולה מעשית לשינוי המציאות.
אולי משום כך אין די להישאר בתיבה. התיבה מגינה עלינו בשעת המבול, אבל בסופו של דבר עלינו לצאת ממנה, להניח רגל על האדמה הרטובה ולהתחיל לבנות. בחברה הישראלית, שעברה ועודנה עוברת טלטלות קשות, היציאה הזאת מחייבת אותנו לשקם קשרים, להקשיב לכאבם של אחרים, להבחין בין מחלוקת לגיטימית לבין שנאה ולשמור על היכולת לפעול יחד גם כשאין הסכמה על הכול.
יעל שבח ניסחה זאת כך: ״כדאי שנזכור רגע לפני שאנחנו מצביעים ימין או שמאל, קואליציה או אופוזיציה, שאנחנו פשוט בני אדם, שחיים כאן ביחד. והחיים שאנחנו מבקשים לחיות פה ביחד, חובה עליהם להיות גדולים יותר מהמחנה״.
זוהי קריאה שאפשר לשמוע גם בפרשת נח. העולם אינו נבנה מחדש באמצעות צדקותו של אדם אחד בלבד, אלא באמצעות ברית, אחריות ושותפות. נח יוצא מן התיבה עם משפחתו, והאנושות כולה מקבלת הזדמנות חדשה. השאלה היא מה נעשה בה.
איננו יכולים למנוע כל מבול. איננו יכולים לשנות את כל בני האדם או לשלוט בכל מה שייאמר עלינו. אבל אנחנו יכולים לבחור מה נכניס לתיבה שלנו: אמת במקום שמועה, אחריות במקום היסחפות, חמלה במקום השפלה, אמונה במקום ייאוש ותקווה המתורגמת למעשה. כך נוכל לא רק לשרוד את המבול, אלא גם לצאת ממנו ראויים יותר לעולם שאנו מבקשים לבנות.
כי בסופו של דבר, השאלה איננה רק מה יעשה המבול לעולם, אלא מה יעשה העולם לאדם שבתוכו. והאם, כשישובו המים לרדת, נדע להיות בין אלה הבונים חיים חדשים.
