עבד אברהם אנוכי

עשרה גמלים עמוסים נעצרו ליד הבאר. האיש ירד מגמלו וביקש מעט מים. נערה צעירה הגיעה, בלי להרבות מילים היא השקתה אותו. אחר כך מיהרה לשאוב מים גם לגמליו. האיש הביט בה, הוא לא היה רגיל לכזאת קבלת פנים.

הוא הוציא נזם זהב ושני צמידים כבדים ונתן לה. היא היססה, אחיה הזהיר אותה שלא לדבר עם זרים. אבל הזהב הנוצץ שבר את עקשנותה, היא רצה להראות את התכשיטים לאחיה.

לבן בחן את התכשיטים. "מי נתן לך את אלה?" הוא ידע שאין מתנות חינם, הוא הריח משהו חשוד.

"האיש שפגשתי ליד הבאר. הוא עוד שם, עם הגמלים".

אולי זאת עיסקת חייו, ואם לא עכשיו, לך תחכה לסבב נוסף. הוא כבר היה בדרך החוצה.

"בוא, למה תעמוד בחוץ? תצטרף לגוש השינוי. פיניתי את הבית, וגם מקום לגמלים יש".

בחצר התרוצצו המשרתים. זה הציע תמיכה מבחוץ, זה כבר סיכם על תקציבים שיעברו מתחת לרדאר.

"שב, שב. מאין באת?"

"מארץ כנען".

"כנען? יעני פלסטיני? וכל השיירה הזאת שלך?"

האיש חייך ולא השיב.

בתואל הזקן נכנס. גד לחש באוזנו:

"ראית את הגמלים? ואת הזהב שנתן לרבקה?"

נראה לי שנפלנו על משהו רציני".

"ומה הוא מחפש אצלנו?" נפתלי היסס.

"עוד לא אמר. אבל הוא ביקש לדבר".

המשרתים הגישו אוכל, האיש עוצר בעדם.

"לא אוכל עד אם דיברתי דברי".

"בבקשה, דבר", אמר עייף ממשאים ומתנים עם תנאים מקדימים שלא שיחקו לטובתו.

"עבד אברהם אנוכי".

, לבן הרים את עיניו. "עבד?"

"כן. וה' ברך את אדוני בכל. צאן ובקר, כסף וזהב, ועבדים ושפחות, וגמלים וחמורים".

"אז הגמלים בחוץ…" התחיל לבן.

"של אדוני"

"והזהב?"

"גם הוא"

בתואל משך בכתפיו. "פלסטיני, מה ציפית?"

האיש סיפר על השליחות שהוטלה עליו. כשסיים, המתין לתשובתם.

, נפתלי רכן לעבר גדי. "מה אתה אומר?"

"אני אומר שיש לו עשרה גמלים".

"אבל הוא עבד".

"עם עשרה גמלים".

"של מישהו אחר".

"נכון. אבל בלעדיו לא תהיה עסקה".

נפתלי שתק. גדי הביט שוב בצמידים שעל ידי רבקה.

האיש כחכח בגרונו. עכשיו ביקש תשובה.

"עַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי, וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי, וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל".