בשעת חדווה – חדווה

הפתגם "האדם מתכנן, וא-לוהים צוחק", תפור להפליא על כתונת הפסים של יוסף, המשמשת דוגמא מובהקת לכך שהקב"ה רוקם תכניות שמעל להשגת האדם. אחי יוסף רצו להיפטר ממנו, השליכוהו לבור, ומכרוהו לעבדות במצרים, אך בה בעת ההשגחה הא-לוהית מנווטת אותו להפוך למשנה למלך שיכלכל את אחיו אלה, יבנה קרש הצלה לכל בית אביו, ויניח במצרים את התשתית להקמת עם ישראל.
חכמי המדרש תיארו זאת תוך התייחסות לפסוק: "כי אנכי ידעתי את המחשבות" (ירמיה כט): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח" (ב"ר, פה, א).
סיפור יוסף ממחיש עוד שגם כשהמצב נראה קשה, אין לדעת כיצד יתגלגלו דברים. יוסף הדרדר עד לבור בית הכלא במצרים, המקום הנמוך ביותר אליו אפשר לרדת, וממנו עלה לפתע אל המשרה הרמה ביותר אליה ניתן להגיע. זו דוגמה אופטימלית להתגשמות ההלכה ש"חייב אדם לברך על הרעה", כהסברו של הרמב"ם: "לפי שהרבה דברים נחשבים לרע בתחילתם, וסופם מביאים טובה גדולה" (פירוש המשנה, ברכות ט, ה).
עיקרון זה נכון גם בכיוון ההפוך. הרבה דברים נחשבים לטוב בתחילתם, וסופם מביאם לרעה גדולה, ובכל זאת יש לשמוח על הטובה ולהודות עליה. אף רעיון זה נקבע להלכה, והשולחן ערוך (או"ח רכד, ד) פוסק: "מברך על הטובה הטוב והמטיב, אף על פי שירא שמא יבא לו רעה ממנו, כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו…". בשעת טובה יש להודות על הטובה, ולשמוח בה, גם אם היא עלולה לטמון בחובה השלכות שליליות. חז"ל ביטאו זאת במילים: "בשעת חדוותא – חדוותא, ובשעת אבלא – אבלא" (ב"ר כז, ד).
עיקרון זה נכון לא רק לאדם הפרטי אלא גם לציבור כולו.
החודש הלועזי נובמבר נפתח עם ציון הצהרת בלפור (2.11.1917), ונחתם בציון ההחלטה באו"ם על הקמת מדינת ישראל (29.11.1947). כל אחת מההחלטות הללו נתקבלה בקרב עם ישראל בשמחה גדולה, אך גררה בעקבותיה תגובות קשות. בעקבות הצהרת בלפור החלו הערבים במחאות, הפגנות, שביתות ופעילות מדינית עוינת, ויש שרואים בה את תחילת הסכסוך הערבי-ישראלי. בעקבות ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר פתחו הערבים במעשי איבה שהפכו למלחמה קשה. למרות הכל, השמחה היתה במקומה, ואירועים אלה נזכרים כנקודות ציון חשובות בקוממיות האומה. בשניהם נראתה יד ההשגחה הרוקמת התרחשויות מפתיעות עליהן יש להודות, על אף שהיו רוויות גם בדם, יזע ודמעות.
גם ימי החנוכה מלמדים אותנו שיש לשמוח בשעת חדווה, ואף להודות עליה אחרי שהתפוגגה. הצלחת החשמונאים הסתיימה אמנם בפחי נפש, ובכל זאת אנו חוגגים את חנוכה בכל שנה ושנה. הרמב"ם עומד על החסרונות הגדולים שהיו בימי השלטון החשמונאי וכותב: "…אבל בימי בית שני, שהיו בו העניינים בלתי מושלמים… והמלכים לא היו הולכים לפי המסורת הישרה, והיו מעמידים כהן גדול בכח, אף על פי שאינם ראויים לכך…" (פירוש המשנה, יומא פ"א מ"ג).
למרות זאת קובע הרמב"ם שהקמת המלכות החשמונאית ויצירת עצמאות לישראל היתה סיבה מספקת לקביעת חנוכה כימי הודיה לדורות, שכן "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (הלכות מגילה וחנוכה ג, א).
הרמב"ם אינו מדבר על הישגים דתיים ורוחניים מזהירים של מלכות בית חשמונאי, לא על מנהיגות של צדק ויושרה ולא על חברה מוסרית מופלאה, אלא על עצם חזרת העצמאות היהודית לתקופה משמעותית של 200 שנה. זו כשלעצמה מהווה סיבה למסיבה, לשמונה ימים של הלל והודאה.
מדינתנו ידעה עליות ומורדות, חדוות וחרדות. אנשים רבים מרגישים גם בחייהם האישיים כברכבת הרים. סיפור יוסף, המתמצת את ההיסטוריה של האומה הישראלית כולה, מזכיר לנו שבעת שבני אדם עסוקים בכל מיני חשבונות ותכנונים, הקב"ה טווה את תכניותיו ורוקם את העתיד באופן שנעלם מבינתנו, וכי "רבות מחשבות בלב איש", אך "עצת ה' היא תקום". במהלך החיים שמטלטלים בין משבר לתקווה, יש ללמוד מימי החנוכה להודות על כל אור קטן ולהיות בחדווה על כל טובה קטנה כגדולה.
(וישב תשע"ט)