איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)התובנה והתחושה של עולם נברא מול האפשרות של עולם קדמון, רלבנטית לדעתי לחיינו הרבה יותר ממה שנדמה. התפיסה "שפעם" לא היה עולם מחדירה ערנות רבה לכל ענין החידוש שבחיינו. גם דברים שלכאורה חוזרים על עצמם לא היו כאן "תמיד" (כולל כמובן הזמן עצמו) וההתרגשות מהופעתם אותנטית יותר. מנגד, מה שממילא ותמיד הוא כאן, יקשה מאוד להפתיע ולרגש אותנו. לא בעלמא גם בילדות שלנו וגם בעולם היצירה שלנו, ההתפעמות וההתרגשות הכרחיות.
באופן מפתיע המונח "בראשית", לא רק שאינו מרחיק את העולם והמציאות מעמנו, אלא מקרב אותן מאוד. אדם מושפע בין השאר משני כיווני זמן: ממה שהוא צופה לגבי עצמו ולגבי סביבתו כלפי העתיד, וממה שצבור ומתגבש בתוכו מהעבר. פעמים רבות אנו מתארים אירועים ומחשבות בקשר ישיר למה שקדם להם ואף כמהויות הקודמות למה שצפוי. כשאנו קוראים "אחר הדברים האלה" (למשל בפרשת העקדה) סביר מאוד שאין כאן רק קביעה כרונולוגית אלא מודעות להשפעת האירועים הקודמים על אלה שיבואו אחריהם, או צורך חיוני שלנו להעמיק ולהבין את המשך הדברים תוך מודעות עמוקה למה שקדם להם.
גם הביטוי השגור ביותר לפני תקופת החגים: "אחרי החגים", אינו רק ציון של זמנים. הכונה שלנו היא שתקופת החגים אינה מתאימה לעיסוקים או לדיונים מסוימים ולכן אנו מבקשים לדחות אותם עד לאחר החגים. בעומק הדברים אנו גם צריכים לשאוף שאחרי החגים נהיה במשהו שונים, או לפחות שתהיה רלבנטיות ממשית לעובדה שהחגים עברו עלינו וכי אנו לא זהים בתודעתנו למצבנו לפני החגים.
מובן שדברים אלה נוגעים באופן תמידי וממשי בחיינו האישיים והלאומיים. אדם מגיע לכל עניני ההווה כשהוא טעון במה שעבר עליו, ועסוק גם במה שיבוא בעתיד הקרוב או הרחוק. איני מבקש לנסות ולקבוע מה אכן משפיע עלינו בזמן נתון יותר. הדבר גמיש ומגוון. החשוב בעיני להדגיש שספר בראשית, ובעיקר פרשותיו הראשונות, הופכים את ראשית העולם והאדם לחלק מהזיכרון הממשי והפעיל שלנו. לא רק שאנו מסוגלים להתרגש מכל תופעת טבע או חסד אנושי בכל פעם מחדש וכאילו זה עתה הגיעו לראשונה לעולם; אלא שהראשית עצמה רלבנטית לתודעה שלנו. האדם הראשון המתואר כאן הוא גם כל אחד מעמנו. דבר השם המוזכר כאן ממשיך לקיים את העולם. הבריאה והבריות זכו לראשית ולנקודת פתיחה ואנו, קוראי התורה ולומדיה, מצטרפים אליהם לאותה ראשית. ההיסטוריה הרלבנטית לנו כבני אדם אינה מתחילה באירוע מדווח או מצולם כלשהו; כל המהלך של ספר בראשית הוא גם הזיכרון האישי והלאומי שלנו וגם עליו אנו צריכים ויכולים לומר "אחר הדברים האלה".
לדעתי, חיזוק לכך ניתן למצוא במבנה "המצומצם" שבו מתוארות פרשיות קדומות מכוננות: אדם וחוה מצויים בגן עדן. נוח ומשפחתו מצויים בתיבה. דור הפלגה ניסה להתכנס במגדל אחד. כל המין האנושי מתכנס פעם אחר פעם במסגרת מוגבלת ומסומנת. מה שקורה שם זה מה שקורה למין האנושי כולו, לא פחות ולא יותר. במובן זה הראשית ממשיכה לחול עלינו. כל אחד ואחת מעמנו אמורים להימצא גם במסגרת אינטימית משלנו. בדרך כלל מדובר במשפחה, או במסגרת מרוכזת אחרת. מבחינתנו מה שקורה במסגרת מצומצמת זאת הוא עולמנו. גם החדשות החיצוניות מגיעות אלינו למקום זה, ומשפיעות שם (לעיתים יותר מדי) על חיינו. מה שקורה שם מכריע את יסודותינו. אנו נותרים קמעה גם בגן עדן, גם בתיבת נוח וגם במגדל בבל.
התחושה שחיינו מוכרעים במקומות ייחודיים היא בעלת משמעות והשפעה רבות. גם אם בעזרת מכשירים שונים נכניס לביתנו את כל ההתרחשויות עדיין השאלה היא כיצד נעבד ונפנים את כל המידע הזה במה שאמורה להיות האינטימיות והאוטונומיה שלנו. הבראשית המתוארת בתורה לא מפסיקה לחדש אותנו ואת הקרובים לנו.
