"אויב גלוי הוא קללה, אבל מעמיד פני ידיד גרוע ממנו", כך אמר המדינאי האמריקאי בנג'מין פרנקלין. סביר, שעוד לפניו, יעקב אבינו חשב משהו דומה, כאשר ברח מהאויב הגלוי, עשיו, ונפל הישר לזרועותיו של לבן. על פניו האדמוניים של עשיו אפשר היה לראות את כוונתו להרוג, אולם לבן העמיד פנים של מארח חביב, בעוד שבלבו רחש מזימות. במבט שטחי היה נראה שלא הכול שחור אצל לבן, אולם במבט מעמיק אפשר היה להבחין שלבן מצטיין בשקרים לבנים.
כשהגיע יעקב לחרן, לבן רץ לקראתו בהתלהבות: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ" (כט, יג-יד). חכמי המדרש מדגישים, שרק אינטרסים צרים הניעו אותו. הוא חיבקו ונישקו כדי לגלות כסף וזהב המוסתרים בחיקו, ולבדוק אם אפשר להפיק מפיו מרגליות. כשהתברר לו שיעקב הגיע בחוסר כל, אמר לו לבן: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", ולכן אארח אותך בלית ברירה לחודש בלבד, וגם בשביל זה תצטרך לעבוד קשה.
בהמשך, הערים לבן על יעקב, כשנתן לו את לאה במקום רחל, ואילצו לעבוד שבע שנים נוספות. בשלב הבא החליף את משכורתו של יעקב עשרת מונים, וניסה לנשל אותו ממקנהו. לבסוף, כשיעקב רוצה לחזור לארצו, עושה לבן כל מאמץ לעכבו, כדי שיוכל להמשיך לנצלו.
חז"ל זיהו את לבן עם בלעם: "הוא בלעם… הוא לבן הארמי" (סנהדרין קה, א), וזאת, ככל הנראה, מפני ששניהם התאפיינו בסגנון של אחד בפה ואחד בלב. לבן התחזה לקרוב משפחה אוהב, בעוד שמטרתו היתה לנצל ולהתעלל, ובלעם התחזה לעושה רצון הא-ל, בעוד שמטרתו היתה לקלל את ישראל. שניהם כשלו רק בשל התגלות א-לוהית מיוחדת "בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה", שהזהירה אותם לא לומר את מה שבלבם.
לבן ייסד שיטה המאפיינת רבים משונאי ישראל, שמטמירים את איבתם, מדברים אחד בפה ואחד בלב, ונוקטים בנכלוליות ובחוסר יושר. הוא הטרים את דרך ההתנהלות של עמים ושליטים, שקיבלו אליהם יהודים בשמחה, ולאחר מכן ניצלום ונישלום, נהנו מהברכה שהיהודים הביאו, אך האשימו אותם מתוך עוינות וקנאה, וביקשו לעקור את הכול. הניסיון ההיסטורי, העשיר באכזבות והעקוב מדם של עם ישראל, לימד אותנו לזהות לא רק אויבים גלויים ההולכים בדרכו של עשו, אלא גם שונאים נסתרים הממשיכים את שיטת לבן. העולם המערבי מתקשה לעכל תופעה זו, ולכן הוא סולד מהאיבה הגלויה של אנשי דאע"ש (בגימטרייה: עשו =375/6), אך אינו מזהה כוונות השמדה היוצאות ממחוזות אחרים, כדוגמת עזה (בגימטרייה: לבן =82).
אהבת אדם, הגינות ויושר לא היו בין אבני המזבח של בלעם, ולא בין אבני גל העד של לבן. לכן לאחר כל המילים הטובות שאמר לבן בסעודה, בה כרתו ברית, יעקב נזקק לשני מחנות של מלאכים: האחד, שיגן עליו מפני האויב הגלוי, עשיו, והאחר שישמור נפשו מפני האויב המתחזה, לבן (לב, ג).
בדרכו של עם ישראל, לעומת זאת, צריכות התכונות הללו להיות שלוש אבני יסוד, עליהם מניח צדיק את ראשו. המאפיין המובהק של התנהגות האבות היה היושר והיושרה. הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמת פירושו לספר בראשית, הסביר שהספר נקרא בפי הנביאים בשם "ספר הישר", על שם התנהגותם הישרה של האבות מול הסביבה העוינת בה חיו.
פרשת 'ויצא' מלמדת, אפוא, שעלינו לצאת משיטת לבן למרות שיצאנו מחלציו. לבן היה אמנם סבא שלנו מבחינה ביולוגית בדיוק כמו אברהם ויצחק, אך למרות זאת אנו לא קוראים לו "לבן אבינו". הכינויים "אבינו ואימנו" אינם מתייחסים רק להיבט הביולוגי-גנטי, אלא גם למטען הרוחני שאנו יונקים מהם. התנהגות ביושר ובהוגנות הפכה להיות טבועה בשמנו: ישראל = ישר עם א-ל. לפיכך עם ישראל צריך לדקדק בהקפדה על יושרה ובהוקעת שחיתות. בניגוד לבלעם אנחנו לא אומרים: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים", אלא שואפים לחיות חיי ישרים. (ויצא תשפ)