הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)העימות בין יהודה ליוסף מגיע אל שיאו ואל הכרעתו: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני… כי כמוך כפרעה" (בראשית מ"ד י"ח). הטקסט המקראי מטבעו אינו חושף את כל מה שהתרחש. חכמינו במדרש מתארים את המאבק בין שני האחים: "'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו… זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה' (בראשית רבה פר' צ"ג), וברש"י: 'ואל יחר אפך', מכאן אתה למד שדבר אליו קשות… 'כי כמוך כפרעה', אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך" (שם).
במפגש עם יוסף יהודה מסכן את עצמו- לפניו עומד שליט מצרים, המסוגל לפגוע בו ובאחיו. האם ניתן להסיק מכאן כי מותרת כניסה לסכנה ואף מצוה היא כדי להציל אחרים? בהלכה מובא, "וכן יש להיזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה…" (רמ"א יו"ד סי' קט"ז). על אדם מישראל לנהוג בזהירות יתירה כדי למנוע פגיעה בגופו. האם הלכה זו נאמרה גם במקרה בו האחר נתון בסכנה? שאלה זו נידונה בספרות ההלכה לדורותיה. ההלכה אמנם מצווה על הצלת חיים "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז, א') ואף איסור "לא תעשה" נזקף לחובתו של מי שמונע את עצמו מלהציל את חיי הזולת "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר… שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך" (שם ע"ג, א'), אך לא במחיר סיכון עצמי, כך מסיק ר' מאיר שמחה מדווינסק מן העובדה שמשה רבינו שב למצרים כדי לגאול את עם ישראל רק לאחר ששמע שמתו מבקשי נפשו ("משך חוכמה" שמות ד' י"ט). בתלמוד הירושלמי מובא מעשה ברבי שמעון בן לקיש שהלך להציל חכם בשם רבי אימי על אף שהדבר גבל בסכנת חיים (ע"פ תרומות סוף פרק ח'). מעשה זה מובא ב"בית יוסף" (חו"מ תכ"ו), אך השמיטו המחבר מספר ההלכה עצמו, השולחן ערוך, משמע שלא פסק כן להלכה. הרב קוק בהתייחסו לשאלה זו הבחין בין הצלת יחיד והצלת הרבים. אין מוטל על היחיד חיוב לסכן את עצמו למען אחר, אך לגבי הצלת הכלל חלה חובה שכזו, וראיה מאסתר המלכה שכשנכנסה לאחשוורוש סיכנה נפשה "וכאשר אבדתי אבדתי" (מגילת אסתר ד' ט"ז) (שו"ת משפט כהן סימן קמ"ג), וכך נהג יהודה כשסיכן עצמו למען שלום אחיו ושלמות האומה בראשיתה.
מידה סבירה של נטילת סיכון בהיבטים שונים של חיי היומיום היא התנהגות נורמאלית ובריאה, כל עוד עושים זאת בזהירות, תוך שמירה על כלל הבטיחות. מידת ספק הסכנה למציל ולניצול הינה שאלה כבדת משקל. ישנם מצבים בהם האדם נמצא במצב של סיכון רחוק, סיכון שיכול להיווצר בעתיד, ולא תמיד ניתן להעלות על הסקאלה את כל גורמי הסיכון.
פוסקי הלכה דנו בשאלת תרומת איבר מחיים, לדוגמא כליה, כיוון שתרומת כליה היא פעולה כירורגית שיש עמה סכנה. יש לדון האם הכלל ההלכתי שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה (רמ"א חו"מ תכ"ו) נוגע גם למקרה בו האחר נתון לסכנה ודאית, או שמא פיקוח נפש בו נתון החולה דוחה את ספק הסכנה אליו יקלע האדם בעקבות המעשה? שאלה זו מעין זו נשאל הרדב"ז האם מותר לאדם להקריב איבר "לא חיוני" למען הצלת חברו? והשיב שדין חיתוך אבר כדין ספק נפשות גם כשמדובר באבר "לא חיוני" (ח"ג סי' תרכ"ז), מדבריו עולה כי אין חיוב או מצוה לעשות כן ומי שיעשה כן יחשב לו למידת חסידות, ובמידה והמנדב יסכן את נפשו יחשב ל"חסיד שוטה". על בסיס תשובה זו כתב הרב יצחק יעקב וויס "ובנידון דידן בודאי איכא סכנה על הנתוח בעצמו, וגם להבא על חסרת כוליא שלו, וגם מה דמשמע לכאורה דהפלוגתא רק אם צריך או לא, אבל מותר אם רוצה, כל זה דוקא אם יכניס עצמו לספק סכנה יציל את חבירו בבירור" (שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"ג), זוהי גם דעתו של הרב אליעזר וולדינברג: "…ועל כן אין להתנדב על כך בסתמא ואין לרופא לבצע זאת, אא"כ סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו אחרי עיון מדוקדק שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפש למנדב, וכולי האי ואולי… דבמקום שיש ודאי ספק פיקוח נפש יש מקום לאיסור לאדם לנדב למטרה האמורה אבר מאבריו" (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ט סי' מ"ה).
עם התקדמות הרפואה, העלייה באחוזי הצלחת ההשתלה והקטנת הסיכון לתורם, נטו הפוסקים לומר כי בתרומת כליה יש מצווה ואין זו רק ממידת חסידות. כך הם למשל דבריו של הרב עובדיה יוסף: "ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (שו"ת יחווה דעת ח"ג סי' פ"ד). (ויגש תשפ)
