אומנות השלטון והפשרה

אומנות השלטון והפשרה
נתנאל אריה – ר"מ בישיבת הגולן
הקדמה
סוגיות מדיניות הרות גורל עומדות לפתחנו. אין אנו מגייסים דעתנו לומר: זו הדרך לכו בה, כי מוצאי מצא חיים ואחרי תמות חכמה… אבל יש בידינו לדלות מתורתנו עקרונות יסוד באשר למפגש שבין המצוי לרצוי, ובין ערכי נצח לבין אילוצי המציאות.
הגיון הפשרה
מחלוקת קוטבית נטושה בין חכמי ישראל ביחס לפשרה בדין. יש האוסרה לגמרי, מכנה את המפשר 'חוטא' והמצדד בו 'מנאץ', ומבקש שיקוב הדין את ההר. יש הרואה את הפשרה כלגיטימית, ויש אף הרואה בה מצווה רבה, ואמת כוללת יותר (סנהדרין דף ו, א).
שתי אמיתות יסוד הן המתגוששות מטבען כל הזמן – הדין והפשרה. הדין הינו האמת המופשטת, קריאת כיוון נורמטיבית, אשר אינה מכירה בחולשות המציאות. לעומתה, הפשרה הינה הכוונה פרגמטית, המכירה במציאות הסבוכה, ומבקשת להרימה ככל שניתן. הדין הינו האמת המבקשת את ביטויה במציאות. ואילו הפשרה הינה מיצוע בין טיעוני הניצים, היוצרת מציאות מפוייסת, ומאפשרת עולם מתוקן, היכול להיבנות על אדני האחווה והשלום.
גם השולל את הפשרה אינו שולל את מעלותיה, ומודה בהם שלא במסגרת הדין, כאהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. מאידך, גם המצווה על פשרה, אינו מרשה זאת כאשר המדובר בזילות כלפי אמת ברורה (בסוגיה ושו"ע שם).
יתרה מזו, שבחה של הפשרה בשימת שלום בין אדם לחברו, אך לא בהכשרת עוולות. על כן מגונה יהודה שהציע לאחיו פשרה למכור את יוסף במקום להורגו, וכן יש המגנים את אהרן בפשרתו בחטא העגל, שאמד בדעתו שעדיף חטא זה על פני הֶרצח כהן ונביא (רש"י שם). הוי אומר, עניין הפשרה ומעלתה במיצוע שבין טיעונים מנוגדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, אך לא כאשר ברורה האמת, ולא במתן לגיטימציה לעוול ברור.
אומנות השלטון
מורגלת בפי ההמון האמרה כי הפוליטיקה הינה אומנות האפשרי. במבט ראשון יש כאן דמיון רב, שהרי גם אומנות השלטון הינה גישור בין הרצוי למצוי ובין האידיאל לאפשרי.
אמרה זו, הרבה אמת יש בה. הלא ר' יהודה הנשיא היה מקריב לקיסרות הרומית שור פיטם ביום חגם, לאחר מכן הרעיף ממון כדי שיקריבוהו למחרת, ומאוחר יותר כדי לבטלו לחלוטין (ע"ז טז, א). דוד המלך ע"ה העלים עינו מיואב ושמעי אף שהיו בני מוות, בכעין פשרה והשלמה עם אי התבססות שלטונו עדיין (עי' שמואל ב יט). גם שאול בתחילת שלטונו, החריש לבני בליעל שביזוהו (שמואל א י). א"כ אומנות השלטון לנווט כהתאמת המציאות והשעה, עד שיבשילו התנאים להנהגה ראויה יותר, וזה היה נר לרגלו של ריב"ז שביקש מהקיסר את יבנה וחכמיה וכו', כי שפט בדעתו שלא יעתר לבקשתו להרפות מירושלים לגמרי, ועדיף ציפור אחת ביד משתים על העץ (גיטין נו, ב).
שלטון ופשרה
אכן, כל האמור לעיל אמת ויציב במקום שאין אפשרות לנקוט בדרך הראויה, בשל אילוצים ושיקולים שונים, ערכיים או מציאותיים. כמו כן כאשר אין ויתור על אמיתות יסוד העומדות בבסיס הצידוק הלאומי או הערכי. וכמובן שכל זה מתוך מגמה להתקדמות עתידית אל מציאות רצויה יותר.
אבל כאשר יש טשטוש ביחס לאמת העקרונית ולא רק צעד טקטי. יתרה מזו, כאשר נדרשת הנהגה זקופה ובוטחת ובמקומה יש התנהגות רופסת ופשרנית. כאשר הפשרה אינה אלא כיסוי לשידוד מערכות ערכי, כאשר נדרשת הנהגה ובמקומה מתבצעת פשרה, כיהודה שהיה צריך לגלות מנהיגות אמיצה של סולדריות ואחווה, ותחת זאת נקט בפשרנות פרגמטית וזולה. על זה נאמר: "בוצע ברך ניאץ ה'" גם מפי מי שמצדד בפשרה ומחייבה במקומה הראוי.

אביעד הכהן (לפרשת וישב)
חזרה מלכות לישראל

לו היינו שואלים אדם מן היישוב מהו המאורע או הנס המרכזי שמציין חג החנוכה, היה משיב, קרוב לוודאי: נס פך השמן. אחרים היו מצביעים, אולי, על הניצחון במלחמה.
אך לא כן נהג הרמב"ם. בהקדמתו להלכות חנוכה, פותח הרמב"ם, שלא כדרכו, במה שנחזה להיות תיאור היסטורי ארוך: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א-להי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
לא רק הנס השמיימי, המופלא, של פך השמן – שתיאורו בא בהמשך הדברים – עומד בראש הדברים, אפילו לא נצחון המלחמה שמובלע בדברים, אלא דווקא מה שנראה במבט ראשון כתהליך "ארצי" לחלוטין, גשמי, פוליטי ומדיני: "והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
הרמב"ם מדגיש, בראיה רטרוספקטיבית, שגם אותה "חזרת מלכות לישראל" לא נמשכה לאורך זמן, אלא מעט יותר ממאתיים שנה, עד החורבן השני. למרות זאת, בוחר הרמב"ם להציבה בראש הלכות חנוכה ומדגיש את מקומה החשוב. יתר על כן: בחלק ניכר מתולדותיה, לא הצטיינה מלכות החשמונאים ביושר וביושרה, והפן הרוחני לא היה בהכרח הצד החזק שלה. נהפוך הוא: רבו בה גילויי השחיתות והסיאוב, ואף על פי כן, היה בה כדי לסמל את השבת עטרת מלכות ישראל ליושנה.
"אין בעל הנס מכיר בנסו". לא רבים הם בדורנו, האנשים שחשים את גודל הנס שב"החזרת מלכות לישראל" בכל יום, בכל עת ובכל שעה. השגרה הפכה מציאות זו למובנת מאליה, ולא אחת אנו מֵצֵרים וזועקים מרה על גודל הפער שבין החלום לבין המציאות, בין החזון לבין הגשמתו.
הן חג החנוכה, הן פרשת וישב שנקראת תמיד בסמוך לו, משקפים את המתח התמידי שבין הרוח והכוח, בין שמים לארץ, בין תורה לדרך ארץ, בין פך שמן טהור שבמקדש לבין דם החללים וטומאת חרבות המלחמה. ראשיתה של פרשת וישב בחלום וסופה בחלום. ראשיתה בחלומו של יוסף, שכביכול מופיע לעינינו כנער שכל מעייניו נתונים לענייני "עולם הזה": הוא מסב בחבורה אחת עם בני השפחות, הולך רכיל, מסלסל בשערו, תולה את עקביו, מתהדר בכתונת פסים אופנתית, טווה דמיונות, שבוי בחלומו.
חלומו הראשון של יוסף נסוב על דברים גשמיים: אלומות קציר, הניצבות ב"שדה", נטועות היטב בקרקע המציאות. לא כן חלומו השני, שנטוע כולו בשמיים: שמש, ירח, כוכבים. יוסף מגביה עוף, לעולמות עליונים, מדמה שכובש הוא את המרחב השמיימי כולו.
חלומו של יוסף – כסולם יעקב אביו – מוצב ארצה, בקרקע המציאות, וראשו מגיע השמיימה. שילוב זה, שבין שמים לארץ, מובלט גם בעצתו-ציוויו של יעקב אבינו אליו: "לך נא ראה את שלום אחיך, ואת שלום הצאן" (לז, יד). וכבר הקשו חז"ל: "את שלום אחיך" – ניחא, אך מהו "את שלום הצאן?" וכי יוסף צריך לפעות נגדם מֶה-מֶה? אמור מעתה, שצריך אדם לשאול בדבר שיש לו הנאה הימנו".
וביאר הר"ח שמואלביץ': הכרת הטוב מחייבת את האדם לגלות רגישות ולהכיר תודה לכל מה שמיטיב עמו, אפילו הוא רק "צאן", מסגרת גשמית או מדינית שמאפשרת לו – באמצעות השקט והביטחון שהיא מעניקה – להגשים את חלומותיו השמימיים.
הקמת מדינת ישראל מסמלת את החזרת המלכות לישראל בדורנו, ועלינו לבטא את הכרת תודתנו על כך בכל עת. לאו מילתא זוטרתא היא: לאחר אלפיים שנות גלות, סבל וייסורים, זכינו להגשמת חלום בן דורות: לעם היהודי יש מדינה משלו, "מלך"-שלטון משלו, צבא משלו, מערכת משפט משלו. אכן, בין שלל האורות הרבים יש גם צללים לא מעטים. שחיתות, סיאוב, רדידות רוחנית, השחתה מוסרית, אטימות חברתית.
חג החנוכה קורא לכולנו למילוי המשימה ולהגשמת האתגר: מציאת השילוב העדין שבין הרוח והכוח, והפיכת עוצמתה של מלכות ישראל מנוף להפצת אורן של תורת ישראל, של מנורת המקדש שנטבעה בסמלה, ושל רוח הטלית ומגן דוד שעליה, שהיה לדגלה.
תשס"ז