אוהבים אותך עשיו

"אני לא מבין איך הוא לא מתייאש ממני כבר, בחיי, אני לא מבין. לי נמאס ממני, לכולם נמאס ממני ורק הוא והחיוך האופטימי שלו ממשיכים להאמין בי, מוסיפים לקוות שאשתנה", חשב לעצמו בקול, האדמוני הצעיר אל מול בבואתו הנשקפת במי הנהר.

הוא התכופף שוב לכיוון המים הזכים ושטף את פניו ואת ידיו מתוך תקווה שאולי יטהרו את נשמתו המצולקת.

"היום זה יום מיוחד", הוא התיישר וסירק את שערו הגולש והגועש, מנסה לשוות לעצמו מראה מהוגן.

הוא המשיך לדבר אל עצמו, מביט בדמותו הולכת ונשטפת עם זרמי המים.

"היום אני אהיה הבן הטוב, הילד שהוא תמיד רצה. אעשה מה שהוא ביקש ממני, אכין לו ארוחת מלכים ואפנק אותו, לא רק בגלל שהוא הבטיח לי ברכה מפוארת, אלא בגלל שהוא לא התייאש ממני. היום אני אגשים את חלומו ואהפוך מבן פרוע ומכור לתאוות וריגושים לנער אחראי ומעודן יותר, בלי ציד, בלי נשים.

אני מכור, אני יודע, אבל גם לי מגיעה הזדמנות לגמילה, למחילה, למציאות של שפיות.

היום זה היום, אני מרגיש זאת בעצמותיי. היום זה היום האחרון והראשון לחיי".

הוא נעמד והתכונן להיכנס לאוהל אביו. הוא חש התרגשות עצומה ושמחה גדולה מילאה את ליבו.

בדרך כלל המחשבות בראשו היו נלחמות האחת בשניה, כאוס מטורף שכן במוחו, תשוקותיו שלטו בו וכעסו גבר עליו.

אך כעת, לראשונה בחייו, הרגיש שקט, שלווה פנימית בראשיתית שמרוב שהייתה מתוקה ונעימה, נולדה בו חרדה עצומה להמשך קיומה.

הוא פסע בצעדים בטוחים ונכנס בפתח האוהל.

"בוקר טוב אבי היקר והאהוב, הנני עשיו, בנך בכורך. בכל אופן, הייתי עד למרק העדשים הארור, אז תראה, ממש כפי שביקשת – הבאתי לך מטעמים מעשה ידיי ואני ממתין בקוצר רוח לשמוע את אשר בפיך אליי, להאזין לברכה היקרה שהבטחת לתת לי".

האב הקשיש שמע את הנער ואנחת שבר יצאה מפיו.

"אוי ואבוי בני אהובי, אכן בקשתיך לבוא אלי ולקבל את ברכתי אך אחיך יעקב הקדים אותך, לבש דמותך וקיבל ממני את הברכה המיועדת לך".

הענק האדמוני שמט את מגש האוכל וצעק כל כך חזק עד שכמעט ומוטות האוהל התנתקו מן האדמה. דם, אש ותמרות עשן שרפו את ליבו.

בפעם השנייה בחייו מצליח אחיו לשטות בו ולקחת את מה ששלו.

ויותר משכעס עליו ועל ערמומיותו ועל הגניבה המתוחכמת –

הוא כאב.

הוא בכה את התקווה היחידה, האחרונה שהיתה לו, להפוך לאדם אחר, לגבר אחר, להיות איש טוב.

תוהו ובוהו התחולל בגופו וכל החלומות שרקם בבוקר כששטף פניו בנהר זלגו ממנו כטיפות גשם חטוף והתחלפו ברגשות עצומים וחמים של נקמה, של מלחמה, ותשוקות של הרס הציפו אותו.

מאחורי פרגוד עבה וצבעוני הסתתרה לה אמו, מקשיבה לקולות הסימפוניה האכזרית שרקחה במו ידיה כמו בידי אומן.

"מה עשיתי? מה עשיתי?

איזו מן אמא אני?"

מלמלה לעצמה ברעד, אך עד כמה שנשבר ליבה לשמוע את כאבו של האדום, ידעה היא בוודאות שלא טעתה ולמרות הכל – פעלה באופן הכי נכון.

(תולדות תשפ)