הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')המושגים אח– אחר– אחריות מהווים ציר מרכזי בספר בראשית. בפרשה הראשונה ראוי לעמוד על מעמדה של האחריות, המגלמת ערך מהותי בקיום האנושי. כבר לפני בריאת האדם מכריז הקב"ה על כוונתו ומטרתו, שהאדם יקבל על עצמו אחריות על העולם כשהוא אומר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ".
ואכן האדם נברא "בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים", מושג שנודעו לו פירושים שונים, כגון: שכל, שלטון, בחירה חופשית, קול מוסרי פנימי ועוד, אך דומני שהצד השווה בכולם הוא הציפייה מהאדם לגילוי אחריות. ואמנם, מיד מטיל ה' על אדם וחווה את האחריות לעולם בכך שימלאו את הארץ וישלטו באמצעות צלם הא-להים שבהם בכל היש.
לאחר מכן מניח ה' את הָאָדָם "בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", ואוסר עליו לאכול מפרי עץ הדעת, כאשר הן הציווי האקטיבי: לשמור, והן הפסיבי: להימנע מאכילה, הם ציוויים שכל מהותם היא קבלת אחריות של האדם על מעשיו. גם המדרש המפורסם לפיו אמר הבורא לאדם בעת שבראו, "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קה"ר ז, א), מחדד את אחריות האדם לעולם.
לאחר שחטאו אדם וחווה, הם התחבאו בתוך הגן, ואין כמעשה ההתחבאות כדי לשקף את הבריחה שלהם מאחריות. ואכן ה' פונה לאדם בשאלה "אייכה", בה הוא שואל אותו למעשה: למה ברחת והתחבאת, האם אינך מקבל על עצמך אחריות לחטא שחטאת?
אילו האדם ואשתו היו מגיבים בלקיחת אחריות תוך בקשת התנצלות כנה, אין לי ספק שהבורא היה מתחשב בכך. וכי ייתכן שאדון הסליחות לא היה סולח לשני אנשים שמראים סימני חרטה כנה, ולוקחים על עצמם את האשמה? אילו היו הם מגוננים זה על זה, והאדם היה מבקש: "אנא, האשם אותי ולא את זוגתי, שכן אני כשלתי בהסברת האיסור", ואילו חווה היתה אומרת: "האשם אותי ולא את בן זוגי, שכן אני פיתיתי אותו לאכול מהפרי", הייתכן שבורא עולם לא היה סולח לזוג שכזה?! אילו עשו כן הם היו ממשים את המהות האנושית שהתברכו בה, את היכולת לקבל אחריות על מעשיהם. אולם הם בחרו לחמוק מאחריות ואף העדיפו להטיל רפש, האדם בחווה, וחווה בנחש, ובכך הביאו על עצמם את עונשם.
בעיה דומה חוזרת אצל קין. ה' לא שעה אֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ, אך הוא מבהיר לו שביכולתו לתקן: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת". ה' אומר לו: קח אחריות על מעשיך, אתה יכול להיטיב את התנהגותך ולשפר את קורבנך, והוא יתקבל. אולם קין מעדיף לחמוק מהתמודדות עם מעשיו, ובמקום לתקן את עצמו, הוא הורג את אחיו.
גם לאחר הרצח יכול היה קין לתקן על ידי קבלת אחריות. ה' פונה אליו בשאלה פתוחה: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" אילו הגיב קין בחרטה כנה, וביקש את סליחת בוראו, עשוי היה לזכות למחילה. אולם, הוא העדיף להתחמק מאחריות ולטעון: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?!". הוא נהג כהוריו, אדם וחווה, ואף גרוע מהם. הם לפחות חשו בושה שגרמה להם להיחבא. קין אפילו לא התבייש.
ההיסטוריה האנושית יכלה לצאת לדרך חדשה רק כאשר קין עשה שינוי כיוון, והחל לקחת על עצמו אחריות: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר" (ד, יז). קין החל לעסוק בהבאת חיים ובבניה, ופעילות קונסטרוקטיבית זו הביאה לקידום התפתחותה של האנושות.
עולה עליו נח הצדיק, שתיקן את חטא האדם הראשון. האדם אכל מהעץ, ואילו נח בנה ממנו מחרשה, האדם גרם לקללה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה", ואילו נח נקרא כך "לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (ראו רש"י לבראשית ה, כט).
בעת ששאר בני האדם היו עסוקים באינטרסים שלהם, נח פעל לתועלת החברה כולה. בכך גילה נח את התכונה של לקיחת אחריות, והיא שהעניקה לו את האחריות להמשכיות העולם אחרי המבול.
סוגיית האחריות כלפי האחר צפה ועולה לנגד עיננו במקרים דוגמת תאונות פגע וברח, בהן נהגים מתחמקים ונחבאים מחמת הפחד והבושה. הנטייה לברוח מאחריות כלפי החברה בכללותה מתגלה גם בקרב החומקים משירות בצה"ל, הבורחים לחו"ל וזונחים את המדע והכלכלה בארץ, המתנכרים לחלשים הזקוקים לתמיכה ועוד. האדם נברא בצלם א-לוהים כדי שידע לקחת אחריות על מעשיו, ולגלות אחריות כאח כלפי האחר.
(בראשית תשע"ט)
