נגלר יעקב, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, Jacobyan123@gmail.com NIRCפרשת וירא מציבה את אברהם אבינו בתוך סדרה של מצבים שבהם נדמה שהערכים הבסיסיים ביותר שלו מתנגשים זה בזה. הוא האיש שאומר לאורחיו: "יִקַּח נָא מְעַט מַיִם" וממהר להכין להם סעודה; הוא גם האדם שעומד מול הקב״ה וזועק: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", ומבקש רחמים על אנשי סדום. והנה, אותו אברהם עצמו מקבל את הציווי: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ… וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה".
כיצד אפשר להבין את האדם הזה? האם עבודת ה׳ היא עקביות מוחלטת, או דווקא היכולת להחזיק במתח שבין ערכים שונים מבלי לברוח לאחד מהם?
אולי זו הסוגיה המרכזית והייחודית של פרשת וירא: האם גדלות רוחנית היא לדעת מהו הערך הנכון, או לדעת מה לעשות כאשר שני ערכים נכונים מתנגשים?
המהר״ל מפראג רואה באברהם דמות שנועדה לחבר הפכים. אברהם הוא מידת החסד, אך שלמותו אינה יכולה להישען על חסד בלבד. העולם זקוק גם לדין, לסדר ולגבול. דווקא משום כך מופיע בסיפור העקדה מבחן שבו אברהם נדרש לציית לציווי הנראה כסותר את כל מה שלמדנו עליו קודם. גדולתו אינה בכך שהוא מוותר על החסד, אלא בכך שהוא מסוגל להכיל את הסתירה ולהאמין שהאמת הא-לוקית גדולה מן התפיסה האנושית החלקית.
הדבר מקבל עוצמה נוספת כאשר משווים בין סדום לעקדה. בסדום אברהם מתווכח עם הקב״ה: "חָלִלָה לְךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה". בעקדה הוא אינו מתווכח. לכאורה, שני אברהמים לפנינו: האחד נלחם למען הצדק, והשני מציית.
אך ייתכן שאין כאן שני אברהמים, אלא אברהם שלם. הרב קוק מדגיש במקומות שונים בכתביו, שהחיים הרוחניים אינם אמורים להישען על מידה אחת בלבד. החסד כשהוא לבדו עלול להיות חסר גבול; הדין לבדו עלול להיות אכזרי. התיקון מצוי בהרמוניה ביניהם. מכאן אפשר להבין את סמיכות הסיפורים: מי שמוכן לעמוד מול הקב״ה ולדרוש צדק עבור אחרים, נבחן לאחר מכן ביכולתו להניח את שיקול דעתו האישי בפני ציווי שאינו מובן לו.
אבל כאן דווקא נמצאת גדולתו של אברהם: הוא אינו מוותר על המוסר האנושי, אך גם אינו הופך את המוסר האנושי למקור הסמכות האחרון.
הנציב, בפירושו לתורה, מדגיש שוב ושוב את ייחודו של אברהם כמנהיג וכמחנך. בעניין הכנסת האורחים הוא רואה לא רק נדיבות פרטית, אלא פעולה שמטרתה להשפיע על אחרים ולהכניסם תחת כנפי אמונה ומוסר. אברהם איננו אדם ספון באוהלו; אוהלו פתוח לארבע רוחות. הוא מחפש את האדם שמחוץ לו. לעומת זאת, בעקדה הוא נדרש לפעול ללא קהל, ללא הסבר וללא יכולת לתרגם את מעשהו לתועלת מיידית לאחרים. זהו מבחן מסוג אחר לגמרי: האם גם כאשר אין איש שמבין אותך, אתה נשאר נאמן לשליחות?
כאן אולי טמון החיבור המפתיע בין שלושת הפרשנים. המהר״ל מלמד על שילוב המידות; הרב קוק על הצורך בהרמוניה בין כוחות שונים בעבודת ה׳; והנציב מדגיש את אברהם כאדם שהופך את חייו לשליחות. שלושתם מאפשרים לראות את הפרשה לא כסיפור על איש שמציית, אלא כסיפור על אדם שמסוגל להשתנות בהתאם לרגע בלי לאבד את זהותו.
וזו נקודה חשובה גם ביחס לסדום. אברהם מבקש להציל עיר שלמה, אך התורה אינה מספרת שהוא ממשיך להתווכח כאשר מתברר שהדין הוכרע. יש גבול לאחריות האדם. הוא מחויב להשמיע את קולו, אך אינו מחויב לשלוט בתוצאה.
גם העקדה מסתיימת באותו שיעור: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". בסופו של דבר, הקב״ה אינו רוצה את הקרבת יצחק. המבחן היה האם אברהם מסוגל להקדיש גם את הדבר היקר לו ביותר – את עצם רצונו להבין, לשלוט ולתכנן את העתיד. ורק לאחר שהוכיח זאת, נשמע הקול לעצור.
פרשת וירא מדברת אלינו מאוד. אנחנו נוטים לחפש קו מוסרי פשוט: תמיד חסד, תמיד תקיפות, תמיד התנגדות, תמיד ציות. אך החיים מורכבים יותר. לפעמים נדרש מאתנו לעמוד ולמחות; לפעמים להקשיב; לפעמים לפעול; ולפעמים דווקא לעצור. הבגרות אינה לדעת רק מהו הערך שלנו, אלא לדעת כיצד להפעיל אותו ברגע הנכון.
אברהם מלמד שאין סתירה בין לב פתוח לבין משמעת, בין שאלה לבין אמונה, ובין מחאה לבין קבלה. השלמות נמצאת ביכולת להחזיק את המתח ולפעול מתוכו בענווה.
שאלה למחשבה ולעיון:
כאשר שני ערכים חשובים מתנגשים בחיינו: צדק וחמלה, נאמנות וביקורת, עיקרון ופשרה, האם אנו יודעים להחזיק את המתח ולחפש את המעשה הנכון, או שאנו בוחרים מיד בערך אחד ומבטלים את השני?
יעקב נגלר, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, NIRC
ליצירת קשר:
https://www.researchgate.net/profile/Jacob-Nagler
