תופעת המלוכה

פטירתה של אליזבת מלכת אנגליה, בחלוף שבעים שנות כהונה, הסבה את שימת לבם של מיליוני אנשים בכל רחבי העולם לתופעת המלוכה. מאות אלפי אנשים, עמדו שעות ארוכות, בתור ארוך בן שמונה ק"מ(!), כדי לעבור ליד ארונה של המלכה ולחלוק לה כבוד אחרון.

לאחר שנות דור, שבהן נתקבל הרושם שמוסד המלוכה, שריד ארכאי לימים עברו, ירד מגדולתו וכמעט שחלף ועבר ובטל מן העולם, הסתבר שעדיין הוא מהווה סמל חשוב ומוקד משיכה לרבבות אנשים. טקסי ההכתרה השונים והמגוונים של המלך החדש משכו גם הם תשומת לב תקשורתית בעולם כולו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בעולמה של מורשת ישראל עומדת המלכת הקב"ה במוקדו של ראש השנה.

ההבחנה בין ההכרה במלך מלכי המלכים, "מלכו של עולם", לבין מלך – ולימים שלטון – בשר ודם, והמתח שקיים ביניהם, עוברים כחוט השני במקורות המשפט העברי, למן המקרא ועד ימינו. כבר ניסוחה של מצוות המלך בתורה מרמז על כך: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ".

בשונה ממצוות אחרות, מצווה זו "שום תשים עליך מלך" מותנית לכאורה ברצון העם ("ואמרת אשימה עלי מלך").

יתר על כן: בהוספת המשפט "ככל הגוים אשר סביבותי", יש יותר מרמז לנימה של ביקורת במניע להמלכת המלך.

זאת ועוד: בעוד שבמצוות אחרות מפורטים ציוויי ה'עשה', המהווים את תוכן המצווה, בפרשת המלך  שבספר דברים, לצד מצוותו לכתוב לו ספר תורה לעצמו ולקרוא בו "כל ימי חייו" (תזכורת קבע לכך שגם המלך-השליט כפוף לחוק, והוא עקרון יסוד בשלטון החוק המודרני) בולטים בעיקר הפרשה ציוויי ה'לא תעשה': "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס… וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

מלך ישראל מצווה בעיקר להימנע מניצול משרתו-שררתו לשם רדייה בנתיניו-עבדיו, ולקבלת טובות הנאה לעצמו על חשבון הציבור. שנות דור לפני הלורד אקטון, כבר ידעו חכמי ישראל ש"שלטון משחית, ושלטון מוחלט עשוי להשחית באופן מוחלט" והציבו סייגים שונים ומגוונים שתכליתם מניעת ניצול המשרה השלטונית לרעה.

שְנֵיות זו ביחס למלוכה או שלטון בשר ודם עוברת כחוט השני גם בספרי הנביאים, גם בחיבורים מאוחרים יותר. למן ביקורתו הנוקבת של שמואל, שביקש למנוע את מימוש רצון העם להמליך לו מלך, וניסה להניא אותם מכך, דרך דבריו הנוקבים של גדעון המעמתים בין מלכות שמים לבין מלכות אדם: "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם, ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם!", ועד חיבורים מאוחרים יותר (כגון דברי האברבנאל) המדברים בשבח המשטר הדמוקרטי ומגנים את שלטון היחיד הטוטאליטרי.

יהא אשר יהא: לצד פניו המרובים של ראש השנה, מודגש בו – ובימים הנוראים כולם – ממד המלכות. למן הדגשת "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט" בתפילת העמידה, חתימת ברכת היום "מלך על כל הארץ, מקדֵש ישראל ויום הזיכרון" וכמובן ברכת ה"מלכויות" שבמוקד תפילת המוספין של היום.

אלמלא תלמוד ערוך הוא בידינו (ראש השנה טז, ע"א), לא היה ניתן דבר זה לאומרו: "אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא: המליכוני עליכם [=בראש השנה], כדי שיעלה זיכרונכם לפני. במה? בשופר". כיבול, הקב"ה מתאווה לתפילתנו, מבקש ש'נזכיר' לו את דבר קיומנו, מצפה לקול השופר ולכך שנמליך אותו עלינו.

בכתביו משווה הרי"ד סולוביצ'יק את הליך ההכתרה (Coronation) של מלך בשר ודם, על חצוצרות התרועה, השטיחים האדומים והטקסים המלווים אותו, עם תחושת הרוממות שראויה וצריכה ללוות כל אדם מישראל בראש השנה, בבואו ל'המליך' את הקב"ה על כל העולם כולו.

מי ייתן, ונדע לחוות חוויה זו במלואה, ולחוש ביום זה, שדין ומלכות מעורבבים בו, את יראת הרוממות, ותתקיימנה בנו מילותיה המרגשות של התפילה עתיקת היומין: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה.

(ניצבים תשפ"ב)